אין דבר יותר אווילי ופחות רציונלי מאשר לתת את לבך למישהו אחר. כך לפחות יאמר לכם קאל (סטיב קארל), גיבורו של "טיפש, מטורף, מאוהב", ולאור מה שקרה לו, קשה לערער על מסקנותיו.
אחרי הכל, מאז התיכון אהב קאל רק אשה אחת (ג'וליאן מור), נדר שיישאר איתה באש ובמים, הקים איתה בית ומשפחה ונשאר נאמן לה, וכל זה רק כדי שהיא תגיד לו בתום כשני עשורים של זוגיות "אני לא רוצה בך יותר. בגדתי בך. אני רוצה גט". הבשורה זו מעיקה עליו עד כדי כך שהוא קופץ מן המכונית שבה הם נוסעים, כי פחות כואב לו להטיח את גופו באספלט מאשר להמשיך להקשיב לדבריה. כמה טיפשי מצדי זה היה להתאהב, הוא אומר לעצמו, איזה מעשה מטורף.
גם הדמויות שמסביבו של קאל סובלות מתחושה דומה. כך, למשל, בנו המתבגר נופל ברשתה של השמרטפית שלו, אך בשל פערי הגילאים ביניהם היא אפילו לא מוכנה לקחת את החיזורים שלו ברצינות, וכל שנותר לו הוא להתייסר.
הייסורים הם גם מנת חלקה של האנה (אמה סטון), הצעירה הג'ינג'ית שבדומה לקאל, פוקדת את הפאב הקרוב כדי להטביע את יגונה במשקה. גם את הלב שלה שבר אהובה, וזאת מפני שברגע שבו היה אמור להציע לה נישואין, חשף דווקא עד כמה לא אכפת לו ממנה. אין שום היגיון באהבה, אין בה שום הצדקה, היא בוכה לעצמה.
זאת יודע גם ג'ייקוב (ריאן גוסלינג), הבחור יפה התואר שמסתובב במקום, רק שהוא למד את הלקח בזמן. וכך, במקום להקדיש פרקים ארוכים מחייו לאהובות שיאכזבו אותו בסופו של דבר, מבלה רודף השמלות כל ערב עם מישהי אחרת.
בהיותו הפיקח הצלול בדעתו היחיד בין כל האוהבים השוטים שבמקום, הרדאר של ג'ייקוב מזהה בנקל את שבורות הלב שמסתובבות בו, והוא יודע כיצד לתת להן את ההרגשה שהוא יהיה זה שיאחה להן אותו. הטיפשות המתאהבות לא מתות, הן רק מתחלפות. העובדה שערב אחר ערב צצה מישהי שחושבת כי תזכה לבלות עם ג'ייקוב יותר מלילה אחד היא ההוכחה הטובה ביותר לכך.
אם כך, דווקא האנטי-רומנטיקן הגדול ביותר בסביבה הוא זה שבקיא יותר מכל ברזי הרומנטיקה ובצורה שבה אפשר לתמרן אותה לטובתך, והוא מוכן לחלוק את הידע שלו עם אחרים. וכך, בשעה שג'ייקוב מבחין בקאל האומלל, לבו יוצא אליו, והוא מציע לו לקחת אותו תחת חסותו. בצורה זו, יוכל ללמד אותו איך לגרום לפרודתו הבוגדנית להתחרט על היום שבו הגיעה למסקנה כי הוא לא מספיק טוב בשבילה.
למה דווקא ריאן גוסלינג הוא השחקן הכי חם כרגע?
מנקודת מפגש זו, הציפייה היא ש"טיפש, מטורף, מאוהב" יתפתח כסרט חניכה שגרתי, מעין "קראטה קיד" של הרב-שגלים: ג'ייקוב ילמד את קאל כמה שיעורים, חניכו יישם אותם בהצלחה, וכאן ייפרדו דרכיהם. אך תחת זאת, מתפתח הסרט בכיוונים מפתיעים ובעיקר מרובים. מה שנראה בתחילה כקונצ'רטו לשני כלים, מתגלה כסימפוניה עתירת קווי עלילה ודמויות ג'ייקוב והאנה, קאל ורעייתו, בנם והשמרטפית, ועוד כמה גיבורים שלכולם יש אופי ונפח.
וכך, בדומה ל"מסיבת רווקות", גם סרט זה מתיך בין שני ז'אנרים: קומדיית הבשרים הקלילה והרומנטית ודרמת האנסמבל כבדת המשקל. לפחות עד שתמצה את עצמה, ההתכה הזו מניבה תוצאות מבריקות פעם נוספת, היא מאפשרת לסרט לרגש בלי לגלוש לקיטש, להיות בוטה בלי לחטוא בוולגריות, להצחיק בלי להידרדר לשטחיות, להתחצף בלי לגלות ילדותיות וכיוצא בזה.
הפיוז'ן הזה הוא למעשה מפגש בין המסורת הדרמטית של רוברט אלטמן וההומור השובב אך האינטליגנטי שצמח בטלוויזיה האמריקאית משנות התשעים והלאה. הראשון להוציא אותו לפועל היה ג'אד אפאטו, ומאז קמו לו יורשים שמצליחים אף להתעלות עליו. ב"מסיבת רווקות" הוא עוד היה מעורב, אך כאן כבר הסתדרו בלעדיו.
מאחורי הסרט עמדו התסריטאי דן פוגלמן והבמאים ג'ון רקה וגלן פיקרה. הללו סומנו בעבר כשלושה מן הקולנוענים העתידיים המבטיחים בארצות הברית, וכאן הם פורעים את השטרות וכך, כשם שבעשור הזה "מסיבת רווקות" היה הסרט ההוליוודי הגדול הראשון על אחווה נשית, "טיפש, מטורף, מאוהב" הוא הקומדיה האמריקאית הגדולה הראשונה על אהבה.
בדומה ל"מסיבת רווקות", גם כאן הגדולה של הסרט נובעת מכך שהוא לא מפחד מן הקטנוניות של הקיום האנושי. כפי שמשתמע כבר משמו, "טיפש, מטורף, מאוהב" מודע לכך שהגיבורים שלו אינם בהכרח אות ומופת לשפיות ולתבונה, והוא מבין גם שכל עוד יש אהבה בעולם, אין סיכוי שיהיו כאלה.
לפיכך, הסרט לא צוחק על הגיבורים כי אם צוחק איתם. הוא מחבק אותם בחום ונותן להם יד בדרכם למסע הבלתי נמנע שמחכה להם ולכולנו, אל תוך השיגעון של האהבה. הוא עושה זאת באופן חינני, משעשע ועתיר אירוניה, אך ללא טיפה של סרקזם. בגלל זה הוא מצליח להיות מבדר וכובש, אך גם אנושי ואמיתי.
למעשה, יותר מכל, המעלה הבולטת של "טיפש, מטורף, מאוהב" היא תחושת האמיתיות. בתסריט, בעיצוב הדמויות ובעבודות המשחק אין כמעט שמץ של מלאכותיות, וכך, כמעט לאורך כל הסרט הלא קצר (118 דקות) נוצרת תחושה שגם אם זה קורה במסך הגדול, אלה התרחשויות שהיו יכולות לקרות גם במציאות של ימינו, ואפילו שאלה הם כוכבי קולנוע לנגד עינינו, הם מתנהלים בדיוק כפי שאנחנו היינו נוהגים.
רק בנקודה אחת נדמה כי הסרט הולך רחוק מדי עד שתחושת האמינות שלו נפגעת: איכשהו, אפילו עם מנטור בדמותו של ריאן גוסלינג, קשה לי לקבל את ההנחה שמישהו שנראה כמו סטיב קארל יצליח להפוך לשובר לבבות. מצד אחר, מה אני יודע? הרי אם יש משהו אחד שהסרט הזה מוכיח, הוא כי האהבה פועלת בדרכים מוזרות, ושכל אחד יכול להשיג כל אחת, ולהפך.
וכך, משכיל הסרט לנטוע בצופיו את האומץ לא לוותר על מי שהם אוהבים, גם אם נראה להם שאיבדו אותו או שמלכתחילה לא היה להם סיכוי להשיגו. עוד בדרך למעלית ביציאה מן האולם הוא יגרום להם להתקשר לאותם אהובים ולהזמינם לצפות בו איתם שוב. כך, גם הם יוכלו ללמוד שאין בעולם טיפשים או מטורפים. יש בו רק מאוהבים.
איפה ומתי רואים את "טיפש, מטורף, מאוהב"?