למה מיק ג'אגר היה צריך את זה?
גמלאים זקוקים לשני דברים כדי להרגיש טוב: לתחביב, ולאנשים צעירים לידם. ואם חשבתם שגמלאי הרוקנרול שונים מהגמלאים שיושבים על הספסל מתחת לבית, אז מסתבר שהם ממש לא; האלבום חדש של "Superheavy", הסופר גרופ של מיק ג'אגר מוכיח שאפילו ג'אגר, הגמלאי הכי קול בעולם, לא יכול לחמוק מסימני הזמן.
"SuperHeavy" (האלבום נושא את שם הלהקה), וזו לא הגזמה, הוא האלבום הכי גרוע ששמעתי השנה. לא ברור מי צריך אותו, למעט כמובן ג'אגר ושותפו לפרויקט, הגמלאי דייב סטיוארט, ששוחים בכסף וזמן פנוי. מוזיקה, שפעם היתה המקצוע שלהם, נשארה היום לא יותר מתחביב שנחמד להם להשתעשע בו. מאחר ואמצעים לא חסרים להם אז אפשר לזמן את ג'וס סטון ודמיאן מארלי בשביל הרוח הצעירה ואת המוזיקאי ההודי המצליח א.ר רחמן ("נער החידות ממומביי") בשביל הרוח האקזוטית ולאגד את העיסה הלא ברורה הזו לאלבום.
"Superheavy" מוציא מכל אחד מהמשתתפים בו את הקלישאה הכי גדולה שהוא יכול לספק על עצמו: סטון מגזימה לחלוטין עם האוקטבות, או שמא הצרחות, ונשמעת ממש לא חיננית. מארלי מביא רגאיי כל כך בסיסי, עד שהוא נשמע כמו זמר רגאיי לילדים. סטיוארט משתגע עם הגיטרות בעיתויים הכי לא נכונים וג'אגר עושה את מה שג'אגר עושה, ובינינו למי יש כוח לזה היום. בתוך הקקופוניה הזו הביטים האתניים של רחמן הולכים לאיבוד, והוא צריך להיות אסיר תודה על כך. כדי שכמה שפחות אנשים ידעו שיש לו קשר לאירוע הזה.
"Superheavy" הוא אלבום מיושן, זקן, חסר כיוון וחסר משמעות. בלונדינית, שני זקנים, הודי וסטלן נכנסים לאולפן: תנחשו לבד איך זה נגמר.
טוני בנט מציג: הרומן שלי עם איימי
גם הגמלאי טוני בנט אוהב חברה צעירה וגם הוא רוצה להרגיש תוסס ורענן. אבל בנט, בניגוד לג'אגר, לא מחפש תחביב. הוא מקליט מוזיקה ובהתאם, הוא נשמע כמו מקצוען שמכבד את הקהל שלו, ולא כמו חלטוריסט עם כסף.
שלל אמנים צעירים, וגם כמה קצת פחות צעירים, מתארחים ב-"Duets ii", אלבום הדואטים החדש של בנט. בקרוב שוחרי ג'אז אמיתיים בנט אינו זמר מוערך, אלא יותר בדרן ששרד יותר מכל האגדות הגדולות באמת. בהתאם, הסטנדרטים שהוא מבצע אינם יותר ממוזיקת רקע חביבה, תמיד קלילים, רומנטיים וסכריניים. הגיוון העיקרי כאן הוא בקשת הקולות ובנוכחותה של חטיבת אורחים צעירה ומרשימה שכוללת את ליידי גאגא, ג'ון מאייר, מייקל בובלה, נורה ג'ונס, קארי אנדרווד וכמובן את איימי וויינהאוס, שההקלטות עם בנט היו האחרונות שעשתה בחייה. וויינהאוס, כמו כל יתר המשתתפים, במיטבה פה; היא צלולה, מחויכת, רומנטית וכובשת. אופטימית לחלוטין. נעים לחשוב שלפני מותה היו לה גם ימים טובים כאלה, ועצוב לחשוב שאלה החומרים המקוריים האחרונים שנשמע ממנה.
גם יוצרים מבוגרים יותר כמו שריל קרואו, וילי נלסון, ארית'ה פרנקלין ונטלי קול מתארחים באלבום, והרשימה ממשיכה. אי אפשר להגיד ש-"Duets ii" הוא אלבום מרגש או מיוחד, עבור רוב האנשים שלא חצו את גיל 60 הוא לבטח די משמים. אבל הוא לא מיועד לאנשים שלא חצו את גיל 60 כך שבתחומו, הוא מצוין. עשוי לעילא. חיפשתם מתנה לחג להורים? תגידו תודה לטוני בנט, הוא בדיוק סגר לכם את הפינה.
איימי וויינהאוס בשיר אחרון עם טוני בנט - צפו בקליפ
טוני בנט בדואט עם ליידי גאגא - האזינו
הראפצ'ר החדש: 2003 לא גרה כאן יותר
האלבום החדש של הראפצ'ר, "In The Grace Of God", נכתב אחרי שנים של היעדרות, שינויים בתוך הלהקה ותמורות בלתי הפיכות בסצנה שהפכה את "House Of Jealus Lovers" שלהם להמנון של תקופה. דווקא עכשיו, כשאפילו LCD סאונדסיסטם סגרו את הבאסטה ו-2003 היא לא יותר מזיכרון רחוק, הראפצ'ר לפתע הפציעו מחדש ושיגרו לפני כמה חודשים את "How Deep Is Your Love", סינגל ראשון ומעולה שעורר ציפייה גדולה לאלבום החדש.
"In The Grace Of Your Love" לא עונה באופן מלא על הציפיות. הוא אלבום ללא אמירה סגנונית מובהקת, על אף נוכחותו הממכרת של הסולן לוק ג'אנר והרבה שירים יפים. הסינגל עורר תקווה לאלבום שיהיה אפוס אלקטרוני מודרני של אינדי והאוס והתקווה הזו לא התממשה, אבל אולי היא היתה מוגזמת מלכתחילה. תחת הפקתו של פיליפ זדאר מקסיוס, הראפצ'ר נשמעים פחות אלטרנטיביים אבל יותר מהרבה דברים: ב-"Come Back To Me" החמוד הם קלאביים, ב-"Rollercoaster" הם קדים קידה לגיבורי האייטיז שלהם, ב-"Miss You" המקסים, בו מקונן ג'אנר על מות אימו, הם רדיופוניים לחלוטין. אולי בגלל שזדאר הוא מפיק שמתמחה ביצירת מיינסטרים אינטליגנטי (בשנים האחרונות הוא הצטיין עם פיניקס וכרומיאו), השיר הזה הוא ההישג הבולט של האלבום: רגע מנצח של אינדי פופ. בעולם מתוקן, הוא היה מתנגן כל שעה ברדיו.
הביקורות בעולם לא אהבו את האלבום ולא ריחמו על הראפצ'ר. בהרבה מקומות נכתב שבעולם שבו קאט קופי והוט צ'יפ משלבים אלקטרוניקה, רוק ופופ באופן מושלם, אין להם מקום. אז נכון, אין פה בשורה גדולה, אבל זה לא אומר שכדאי להספיד את הראפצ'ר. "In The Grace Of Your Love" מציע מספיק רגעים שהופכים אותם ללהקה שעדיין שווה להקשיב לה. עם עוד קצת פוקוס, יש סיכוי שבאלבום הבא הראפצ'ר גם יצליחו להגדיר את עצמם מחדש.