יום הולדת שמח, ירדנה
ירדנה ארזי אמנם הלכה במשעולי המיינסטרים של המוזיקה הישראלית מלהקת הנחל בסוף שנות ה-60 ובתחילת השבעים, דרך שוקולד מנטה מסטיק וקריירת הסולו שהחלה באייטיז ועד עמדתה כזמרת מצליחה, אבל היא בכל זאת אנומליה במוזיקה הישראלית; זוהי לאו דווקא אנומליה בגלל סגנונה המוזיקלי או עצם הצלחתה.
זוהי המהות של ארזי שלא דומה לשום דבר שקרה במוזיקה הישראלית: מהות שמשלבת גם דיווה וכוכבת פופ, אבל סמל לארצישראליות ולהצלחה בקרב שכבות רחבות שמנותקות לחלוטין מהאתוס של כוכבות וזוהר, אתוס שארזי היא כנראה הזמרת הישראלית היחידה שמחזיקה בו לאורך זמן כה רב. עובדה, אפילו לכבוד יום הולדתה ה-60 שחל ביום ראשון, היא סירבה להתראיין כמו מסרבת להאמין שהיום הזה הגיע. בינתיים, ננסה להסביר ב-6 שירים למה מדובר בזמרת כל כך מיוחדת.
ירדנה ארזי בת 60 - כתבות נוספות:
ירדנה ארזי מבריזה למסיבת ההפתעה שלה
ספיישל ירדנה ארזי בוואלה! Music
ירדנה ארזי לא רוצה ביוגרפיה
ירדנה ארזי בחזרה
אחלו מזל טוב לירדנה ארזי בפייסבוק שלנו
"אני לא גרטה גארבו"
"אני לא גרטה גארבו" הוא אחד הרגעים הבודדים בקריירה של ארזי שבו האנומליה המהותית פגשה גם אנומליה מוזיקלית; בשיר, מתוך אלבום הסולו הראשון והדי כושל שלה, "ירדנה ארזי" (1982), ארזי שרה בטון גבוה בהרבה מזה שהורגלה אליו בימי להקת הנח"ל וכמובן שוקולד מנטה מסטיק. רבים השוו את סגנון השירה שלה בשיר לקייט בוש האגדית, וקשה לכתוב את הדברים האלו בכלל, אבל בהחלט יש בכך משהו. הטקסט המצועצע של אהוד מנור ז"ל מתאר אישה ארצית עם רגליים על הקרקע, אבל אין שום דבר ארצי בביצוע של ארזי. היא אולי לא גרטה גארבו ובטח לא מהוליווד היא בכלל לא מכדור הארץ בשיר הזה.
"הביתה"
ישראל, 1982 וירדנה ארזי מהכוכבות המבטיחות במדינה, רוצה הביתה מול מלחמת לבנון. הלחן קיטשי, המילים עטופות נוסטלגיה מנחמת, אבל המסר של כותב המילים אהוד מנור חד וברור "הביתה, הביתה, כי עוד לא ניתן מה שהובטח לנו מזמן". להיות הקליק נגד מלחמת לבנון זה דבר אחד, יפה, חשוב ומופתי. להיות ירדנה ארזי נגד מלחמת לבנון, זה פשוט נס.
עגילי דמאר
תקרית רובה הדיו הפכה לרגע מפתח בספר ההיסטוריה הדק מדק של הפופ הישראלי. אותה מעריצת עפרה חזה, שהחליטה להסתער על הנמסיס הגדול, הכניסה את היריבות בין השתיים לפנתיאון אבל גם הנציחה את השד העדתי שהתחבא בבסיס היריבות הזו, יריבות בין לבן ושחור, אליטה ושאינם אליטה. בטקס הענקת פרס ישראל ב-1988 גם השדון הזה מת.
ארזי ביצעה את "עגילי דמאר" לכבודה של כלת פרס ישראל לאותה שנה, שושנה דמארי, גאוות העדה התימנית. וכך, בזמן שעפרה חזה פיתחה את האספירציות הבינלאומיות שלה, דווקא ארזי היא זו שהקדישה לדמארי את המילים היפות שכתב דודו ברק. כשארזי ביצעה את "כלניות" של דמארי במסגרת "עבודה עברית 2", המעגל נסגר סופית.
"נערה יחפה"
סוף האייטיז מצא את ירדנה ארזי במאבק מול מי שראה להיכן יכולה להגיע זמרת ברמתה של ארזי להגיע. ארזי, תמיד בעלת חושים חדים, חתכה כבר לכיוון הצועני ("כמו צועני") לכיוון המזרחי ("דמיון מזרחי") ואחר כך הסתכלה ימינה ושמאלה וראתה שם את יהודה פוליקר ויעקב גלעד, עטורי הניצחון הכואב של "אפר ואבק", ועמם עבדה על "אנשים זרים" (1993), אולי האלבום המוזר ביותר שלה, אבל גם זה שהנציח אותה בתור אחת שלא מסתפקת במשבצת הדיווה שכאילו נבנתה לה עוד מימי הלהקה הצבאית. ב"נערה יחפה", המשל היפה על ישראל (מילים: אסתר שמיר), האקס-פקטור הוא הלחן של גלעד עצמון, ג'אזיסט שלימים עבד עם מוזיקאי אחד, שכאילו כתב את החידה האולטימטיבית: מה משותף לירדנה ארזי ולרוברט ווייאט?
ושמה לא תבוא
במשך שנים, ירדנה ארזי ייצגה את השאיפה של המוזיקה הישראלית לנורמליות מדינית, זו שתאפשר לזמרות עם פוטנציאל בינלאומי, כמו ארזי, לחצות את גבולות הפוליטיקה ולהגיע רחוק. השאיפה הזו החלה עם "אמור שלום" של שוקולד מנטה מסטיק, שיר שהביא את הטריו הזה גם לאירופה והמשיכה כמובן עם תחרויות הקדם-אירוויזיון, המגרש הביתי של ארזי, שהתמודדה בו לא מעט פעמים ופעם אחת אף בקדם פרטי (ואגב, את האירוויזיון בישראל היא הנחתה בצרפתית מושלמת).
רצח רבין ב-1995 גדע עבור רבים חלק לא מקטן מהחלומות האלו. ארזי, ששנה לפני כן איבדה את שני הוריה ועוד הספיקה להופיע לפני רבין ימים ספורים לפני מותו, לא הצטיידה ב"הו רב חובל" או סתם "לבכות לך", אבל לא נשארה לבד: "ושמה לא תבוא" שכתב אהוד מנור ואותו ביצעה עם הכישרון העולה אבי פרץ, היה תגובה לא פחות מרשימה, שהוקדשה לשמעון פרס ורבין ולמאמצי השלום שלהם, כשהביצוע בטקס האזכרה לרבין אחרי הרצח הכניס לפנתיאון. הביצוע בתוכנית של דן שילון מול עיניו המשתאות של פרס היא רגע טלוויזיוני מרשים ומרגש גם 16 שנים לאחר שצולם.
"הודעה נמסרה למשפחה"
15 שנות הקיפאון המוזיקלי של ארזי, שנים שעברו עליה בעיקר בטלוויזיה (תוכנית הבוקר של טלעד ומשדרים נוספים שהנחתה), הסתיימו ב"בושם על עורי" (2009), אלבום אולפן בינוני ומטה, בו חזרה לעבוד עם יהודה פוליקר, שבעיקר התנסה בפרסום טקסטים שכתב לראשונה מאז "הצל ואני". דווקא "הודעה נמסרה למשפחה" שכתב יואב גינאי נתן לארזי פן אחר ממלכתיות תמיד היתה בה, וגם מחאה נדירה כמו ב"הביתה".
אבל ב"הודעה נמסרה למשפחה" היא נשמעה מפויסת וכועסת, רעננה ומיואשת בו זמנית כמו זמרת גדולה שראתה כל כך הרבה דברים, אבל עדיין מוכנה לספר את הסיפור עוד פעם אחת לפחות. ארזי, שהוציאה לפני מספר חודשים אוסף משולש ובקרוב יוקרן עליה סרט תיעודי בזכיינית רשת, צריכה לספר את הסיפור לפחות עוד פעם אחת.