חוששתני

ובכן, הנה הוא כאן. הבן המצופה למשפחת פיקסאר-דיסני. הייתי שמחה לדווח שבריכת הגנים הלכה והשתבחה אך חוששתני שזהו אינו המצב. "מפלצות בע"מ" הוא סרט חמוד. אפילו המפלצות בו חמודות בע"מ. יש בו כמה הברקות ויזואליות אדירות, אבל בסך הכל הסרט מאכזב. בדומה לשון לנון, הבעיה העיקרית כאן היא הייחוס המשפחתי. שלושת האחים הגדולים ("צעצוע של סיפור" 1 ו-2 ו"באג לייף") הציבו את הרף כל כך גבוה, שלא משנה כמה סלטות באוויר יעשו המפלצות, הן עדיין לא יצליחו לגרד אותו מלמטה.

יוצרי הסרט מתגאים, אולי אפילו יותר מאשר בסרט, בתוכנה שייצרו ושמאפשרת לשלוש מיליון השערות שבפרוותו של סאלי, המפלץ הראשי, לנוע כל אחת בנפרד. הישג מרשים ביותר, אם כי בו זמנית הישג שאותי, באופן אישי, לא מעניין במיוחד. אין להכחיש – הפרווה של ג'ון גודמן היא יפה. יפה מאוד. אבל אולי אם היו משקיעים קצת פחות משאבים בשיער וקצת יותר בתסריט, העסק היה יוצא הרבה יותר טוב.

בסרט עולה האפשרות שכמו כל דבר אחר בעולם, גם פחדים של ילדים הם עניין של היצע וביקוש. מונסטרופוליס, עיר המפלצות, מסתמכת כמקור אנרגיה על צרחות אימה, ובעקבות משבר האנרגיה הפוקד את העיר חייבים עובדי חברת החשמל המקומית להגדיל את תפוקת ההפחדות. את דרכם אל הצרחנים הפוטנציאליים מוצאים העובדים בעזרת מכונה השולפת אוטומטית דלתות של ארונות ממאגר חדרי הילדים.

לאחר שחלק ניכר מהסרט עובר על מי מנוחות - חיוכים פה ושם, לא יותר - מפתיע פיט דוקטר, שזהו סרטו הראשון כבמאי, בסצינה מרהיבה שלא היתה מביישת את גדולי הסוריאליסטים. גיבורי הסרט נכנסים לתוך המכונה במפעל ולעיני הצופים נפרש מאגר אינסופי של דלתות מכל הסוגים והמינים, המתניידות אוטומטית באולם האחסון. סאלי וחבריו עוברים בין הדלתות, נכנסים ויוצאים מחדרים ומדינות, והכל תוך כדי סצינת מרדף וירטואוזית. צריך לראות בשביל להאמין. תאווה לעיניים. חמש הדקות האלו לבדן מקפיצות את "מפלצות" כמה מדרגות למעלה.

בסיכומו של דבר מדובר בסרט בינוני פלוס. הוא סובל מחוסר איזון באיכויות ומחוסר תנופה עלילתית, אך מצליח בכל זאת להצחיק ולעניין. כן, הוא שווה את עלות הכרטיס, אם כי חיילים ופנסיונרים שיכולים לחכות שבועיים וללכת בחצי מחיר לא חייבים למהר לקופות.