אם כבר פיגור, אז שיהיה בכיף

כל כוכב קולנוע שמכבד את עצמו חייב לעולם את הופעת המאותגר שכלית שלו. דסטין הופמן עשה את זה ב"איש הגשם", לאונרדו דיקפריו ב"מה עובר על גילברט" וטום הנקס ב"פורסט גאמפ" (הנקס הוא בעצם מקרה פרטי של שחקן שאוהב להציג את הסירוס שלו במגוון אפשרויות : ילד מגודל, הומו ואהבל).

בדרך כלל המטרה היא ברורה : רוצה לומר - אני לא רק חתיך, אני גם שחקן טוב, יש לי מחויבות חברתית ואני רוצה להבטיח לעצמי השנה מועמדות לאוסקר. במקרה של שון פן ב"קוראים לי סם" (שאכן הצליח לזכות במועמדות הנכספת) העניין מעט מעורר תמיהה. פן הוא במאי ושחקן איכותי, שהופעתו בסרט ההוליוודי הבינוני הזה רק מורידה את קרנו. איני מבינה מדוע נפל.

הסרט נפתח עם סם (פן), מפגר בשנות השלושים לחייו, במשמרת עבודה שלו בסניף סטארבאקס, כשהוא מסדר שקיות של "סוויט אנד לואו". כעבור כמה דקות נולדת לו תינוקת, האם בורחת, והוא מוצא את עצמו לבד, מהדק את החיתול של בתו בעזרת סיכות של חברת "הרץ". השכנה של סם, אנני (דיאן וויסט), היא פסנתרנית אגרופובית שמסייעת לו בגידול הילדה.

על אף ריבוי הפרסומות הסמויות, נראתה לי הפתיחה רוויית קונפליקטים אמיתיים ועוררה את סקרנותי - איך מפגר מגדל ילדה לבדו? מיהי השכנה הפסנתרנית ומדוע היא מפחדת לצאת מביתה? וכולי. אך כעבור שעתיים, כאשר מצאתי את עצמי מלקקת בנחישות את דפנות קופסת הפופקורן, הבנתי שהסרט לא מתכוון לספק לי תשובות אמיתיות. שהחסויות השזורות לאורכו רק עזרו למתוח את מה שיכול היה לספק חומר לדרמה חביבה של חמישים דקות, לכדי יותר משעתיים של מסחטת דמעות במהירות בינונית.

לוסי הילדה, שכמו כל ילדת סרטים ממוצעת נולדה בגיל חצי שנה, ממשיכה להפגין צמיחה מפתיעה ובגיל שבע היא כבר בוגרת נורא וחכמה ובלונדינית ויפה ועוקפת את אביה מבחינה שכלית. לכן מבקשים השלטונות לקחת אותה מידיו ומתנהל משפט שבו נחלצת לעזרתו ריטה (מישל פייפר). ריטה היא עורכת דין מצליחה ואופורטוניסטית שלוקחת את הקייס של סם רק בשביל הרושם. אך כמובן שהיא תשתנה ותלמד את מה שכולנו יכולים ללמוד מהמפגרים: שכל מה שצריך זו אהבה, שכולנו מפגרים בדרך זו או אחרת ועוד קצת מהשמאלץ הזה.

באשר לאנני הפסנתרנית, הדמות המבטיחה שלה פשוט נעלמת באלגנטיות במחצית הסרט, בלי שום הסברים או רמזים. רגע אחד היא במכונית של מישל פייפר ולאחריו לא מוזכרת עוד כלל. נשארתי המומת ספק - האם מישל מה בל השליכה את אנני לכביש ודרסה אותה למוות? האם היא הפנימה את המסר ונסעה לחפש את אהבתה הנשכחת באקפולקו? או האם היא פשוט עזבה את הסט בהפגנתיות אחרי שגילתה את המשך התסריט, כשהבמאית מבטלת בידה אחריה ומסננת: "גם ככה את סתם זקנה, הם לא ישימו לב".

אך הנפילה האמיתית של הסרט היא בהתמודדות המזויפת עם הנושא הכבד והמרתק של הפיגור והחיים במחיצתו. בין הדמויות ישנם גם ארבעת החברים המפגרים המצחיקולים של סם, שאחד מהם, למשל, זוכר בעל פה פרטים על כל הסרטים שנעשו אי פעם. סם עצמו זוכר כל פרט מהשירים והביוגרפיות של הביטלס. כל אלה מספקים לנו הנאה קרנבלית מהסוג של: "איזה צחוקים עם המפגרים האלה ואיך שהם מתנהגים חמוד", ששניים מהם, מתגאה הסרט, הם גם מפגרים אמיתיים (שיואו!).

יוצא שהפיגור בסרט, גם על פי דברי הבמאית באחד הראיונות, הוא רק מטאפורה למוגבלות של כל בני האדם ושל הורים בפרט, זאת אומרת - הסרט בכלל לא עוסק בפיגור, אלא רק עושה בו שימוש ציני (בו ובקאוורים של הביטלס שמשמשים כפסקול). כך שהמסר האמיתי, כפי שאני הבנתי אותו לבסוף, הוא: "גם אם אתה מפגר, אל תתלונן, לכולנו יש בעיות, אפילו לפול מקרטני ולמישל פייפר".