מחוץ לגטו של נטו

המוזיקה הישראלית בטלוויזיה תמיד עמדה באזור הצחיח שבין החלק האמנותי של תוכנית האירוח, לבין הקטע הזה שבו רואים את משינה באמצע "זהו-זה". כה חמור העניין, עד שזכור כי לאורך תקופה מסוימת נהגו לשדר חצאי קליפים ישראליים (בדרך כלל של טיפקס) בסופם של אייטמים ב"פופוליטיקה", על מנת לצנן את העניינים עם שיר שכאילו קשור לנושא. העיקר שטומי לא יאכל את הרב ציירלעק והאלופים (מיל') יוכלו להתחלף בשקט עם הסוציולוגיות.

לעולם נשאר מקומה של המוזיקה קבוע בראש של הטלוויזיה, בין אם עשו עליה תוכנית תיעודית או שהציגו לעת ליל את מרכולתה העשירה והקאמפית בערוץ 33. בדרך כלל סגרו אותה בערוץ 9 בגטו. סליחה, נטו. לאחרונה יש מי שרוצה שנחשוב שחלה סוג של הטבה, ומצביע על תוכניות סטייל "בטברנה", "בטברנה עם שמעון פרנס", "ריח מנטה", "החברים של סשה דמידוב" או "רמי קלישנטיין מארח". הבעיה בתוכניות האלה, ובלי שום קשר לריח המנטה שיש להן בכוס, היא שהן מציגות במרכזן לא את המוזיקה הישראלית, כי אם את החנופה לקהל, הג'עג'וע הסופני, קריאות ה"לחיים" המשחררות והירידה נמוך שאולה. אתם אולי תתפלאו, אבל לא צריך להיות נימול או שמעון פרנס כדי לעלות על כך שהקהל הישראלי אוהב שיורדים לו. וגם תוכניות טיולים.

פעם, כשרק הגיעה אם.טי.וי לארץ, עם שידורים מוקלטים מאתמול (איך היינו אכולי קנאה באלה שבמחוז גבעתיים), היה מי שחשב שהרוק הישראלי יכבוש את התחנה האירופית, לפחות במובן של לקנות לעצמו תוך כמה זמן איזה שידור של שיר בעברית פעם בשבוע. היום לכל אחד מהילדים שצופים בתחנה הזו ומגלים את המיניות שלהם בגיל שש ברור מאליו שבאם.טי.וי אין שום דבר בעברית – חוץ מפרסומות (שאותן הם כמובן יודעים בעל פה, אבל פחות מהשירים של כריסטינה ואנריקו).

בתוך כך, בחודשים האחרונים עומלים אנשים רבים על מנת לזכות במכרז להפעלת ערוץ המוזיקה הייעודי (ערוץ המוזיקה היהודי זה בהמשך). כמו כמעט כל ערוצי המוזיקה שאחרי המפץ שעשתה תחנת הקליפים האמריקאית שהיתה הראשונה להבין שהיא קודם כל מוכרת, אחר כך את עצמה ורק אחרי זה את חברות התקליטים, גם הערוץ הישראלי החדש ינסה, סביר להניח, למתג את עצמו כתוסס ומגנוב. הבעיה היחידה, מבחינתו, היא שהוא ייאלץ לשדר, והרבה, מוזיקה ישראלית – שהיא, אפילו מומחי השיווק של ערוץ הילדים יוכלו להעיד, לא ממש קולית. נשאיר לזוכה העתידי להתמודד עם הבעיה הזו ונסתפק בהעלאתה לסדר היום, ובתפילת השווא שמשהו טוב ייצא מזה, ושהעסק הטלוויזיוני לא יסמל את תחילת ההזנייה האמיתית של תרבות הפופ הישראלית כפי שעוד לא ראינו. בינתיים נותר לנו לשגרר ברכות לבביות לשלושת חברות התקליטים על כך שהעיפו אותן מהמכרז, ואולי גם לקוות שהקבוצה שנראית המבטיחה ביותר מבחינה איכותית תיקח את זה בכל זאת (והמדובר על מימד ואנשי "מומה" לשעבר).

אחרי כל זה, רשאים אנו להוריד את הכובע בפני ערוץ 8, שיחל ביום חמישי (21 בפברואר) ב-23:00 בסדרת שידורים של הופעות רוק ישראליות, תחת הטייטל "מופע הרוק של ערוץ 8". הקונספט עוד לא נראה כאן, בכל שבוע הופעת רוק ישראלית אחרת, עם הבטחה לאיכות סאונד (נצטרך לנסות בכדי להאמין) ועם רשימה מעולה של אמנים בהופעות מהזמן האחרון בהחלט. יש כאן את אביב גפן (פעמיים), את מופע האיחוד של איפה הילד, את רמי פורטיס עם "חצי אוטומטי", את ערן צור, את רוקפור, את מוניקה סקס, את אלונה דניאל, את ברי סחרוף, את עמיר לב, את קורין אלאל, את אביתר בנאי, את רעש. יש כאן ייצוג לשתי הופעות גדולות שקיבצו את הרוק הישראלי – הבר מצווה לנענע דיסק ועשר השנים למותו של יוסי אלפנט.

ההופעות יהיו ערוכות ומלוות בראיונות, שזה מתקבל על הדעת. חוץ מזה, כל החגיגה הזאת תמשיך עד אוגוסט, וכולי תקווה שהיא לא תיפסק שם, ושבערוץ 8 יבינו שהם יכולים להתחיל מסורת מעולה, ורק ימשיכו לצלם ולצלם, ואפילו ינסו אולי להתמקד בהופעות מחוץ לתל אביב, כי הן יותר טובות (כי הקהל יותר טוב).

אם הייתי נאלץ לבחור בין הכבלים ללוויין, נדמה לי שהייתי בוחר בצלחת הלווין, אבל אין ספק שבאמצעות היוזמה הזאת ערוץ 8 כבר יכול לעשות סימנים של איזשהו פייט מצד הכבלים (אבל אם יורשה לי לצטט את אחד ממגיבי YNET לידיעה על כך שגיל ריבה עיצבן את מרב מיכאלי: "זו נבלה, וזו טריפה").