סטינג בן 60: הדרך מגאונות לטרחנות עוברת בארבע תחנות

לרגל יום הולדתו ה-60, עינב שיף חוזר לארבעת הפנים של סטינג כדי להבין איך הוא הפך ממוזיקאי מבריק ומגניב לטרחן בלתי נלאה

עינב שיף
02/10/2011

מזל טוב, סטינג

תכל'ס, מעדיפים את ברנרד סאמנר. סטינג(צילום: GettyImages, Bryan Bedder)

לפני שגורדון מת'יו סאמנר הפך לשאלת טריוויה האהובה "מה הכינוי של המוזיקאי גורדון מת'יו סאמנר", הוא היה ילד חביב במשפחה ממעמד בינוני בניוקאסל, שלא ידע שעד 1977, השנה בה הקים את Police, יהפוך לאחד מכוכבי הפופ-רוק הגדולים בעולם. עם זאת, מרגע שהמפץ הגדול של הקריירה שלו התרחש, סטינג ידע לתת את העוקץ בכמה תחומים שונים ובאופן מהיר וחד, שביסס אותו עד אמצע שנות ה-80 ככוכב גדול יותר משני חבריו ללהקה, סטיוארט קופלנד ואנדי סאמרס, שכיום מעטים באמת זוכרים עד כמה תרומתם המוזיקלית היתה גדולה. באופן קצת ביזארי, עבור הקהל הישראלי פוליס נתפסת בתודעה כדומה לבנזין – זו הלהקה של סטינג וזו הלהקה של יהודה פוליקר.

עם יום הולדתו ה-60 שחל היום (ראשון), סטינג יכול לטפוח לעצמו על השכם בידיעה שגם הצליח לנעול את מורשת הזיכרון של פוליס על שמו וגם הצליח לבלוט בלפחות שלושה אפיקים נוספים – קריירת סולו, משחק ואקטיביזם, שעל כולם ננסה לעמוד; גם כדי לומר מזל טוב וגם – מתי כבר תוציא שיר טוב?

עוד בוואלה!

קולקציית האיפור שתסגור לכן לוק זוהר - גם לערב וגם ליומיום

בשיתוף בובי בראון

הסולן

כל דבר שהם עשו היה קסם. פוליס באיחוד מ-2007(צילום: GettyImages, KMazur)

אי אפשר יותר להקשיב באמת ל-"Every Breath You Take" או ל-"Can't Stand Losing". אלו שירים ענקיים, מופתיים ונצחיים, כמו רוב הרפרטואר של פוליס, מהלהקות הראשונות ששילבו ניו ווייב, ג'אז, Pאנק, רגאיי והצלחה מסחרית שהפכה את האינטלקטואליות המוזיקליות היחסית שלהם לערימות של כסף מזומן. אבל השנים שעברו והעובדה שחיוכו של סטינג הפך לנוצץ יותר ויותר הקהה את ההישגים המוזיקליים של פוליס עבור הדור החדש, שראה בהם "הלהקה של ההוא עם הלהיטים מגלגלצ". טור האיחוד של הלהקה מ-2007, שהסתיים בכך שהם הפכו למוזיקאים המכניסים ביותר לאותה שנה, הביא להם קהל מחודש וכמובן את מי שהתנשק בפעם הראשונה לצלילי "Roxanne".

אבל החיוך של סטינג לא נמחק, ומשהו בזיכרון של פוליס נשחק, זיכרון של שלושה מוזיקאי-על, שהיו גם מספיק חכמים לצבוע את השיער לבלונד בשביל פרסומת שלא שודרה מעולם למסטיקים וידעו להישאר עם הצבע ולהפוך ללהקת ענק עם שירים מורכבים ומסובכים ואלבומים עם שמות כמו " Zenyattà Mondatta" ("להיות מעורפל זה חשוב מאוד", הסביר המתופף סטיוארט קופלנד את השם). כמו לא מעט סולנים שיצאו לקריירות סולו מלהקת גדולות, סטינג סחב את רוח פוליס בשני אלבומי הסולו הראשונים שלו, ומאז נעלם בשדות הזהב של נצחונו על המיינסטרים. אנחנו שולחים מדי פעם SOS וצועקים הצילו.

הסוליסט

איפה הימים שבהם נתן השראה לג'וני קאש? סטינג(צילום: GettyImages, Dave Hogan)

שני אלבומי הסולו הראשונים של סטינג היו מצוינים (במיוחד הראשון, "Dreams of Blue Turtle"), אבל גם עד 1999 היו לסטינג בכל אלבום לפחות שיר אחד ברמה הכי גבוהה שיש: "Fields of Gold" הוא שיר מצוין למשל, ו-"Hung My Head", זה שכל המגניבים ידעו להעריץ בגרסה של ג'וני קאש הוא קודם כל הברקה של סטינג ומי שלא דימם מבכי בסוף של "ליאון" עם "Shape of My Heart" כנראה שראה את הסרט בלי סאונד. סטינג של "Desert Rose" האיום ונורא ושל "Send Your Love" וכל הקשקושים שבאו לאחר מכן באמת היו באמת ניג'וסים אופייניים למי שהחל להאמין לכל מה שכתבו עליו.

ובכל זאת – היה שם משהו: סטינג, יחד עם חבורת יוצרים מובחרת ובודדה, עיצב את הצליל של המיינסטרים בשנות ה-90, צליל האנפלאגד הענוג שהתבסס על יכולותיו הווקאליות הייחודיות והבנתו את הנפש הצרכנית המערבית – זו שכמהה לאותנטיות ומוכנה לשלב במרדף אחריו גם צלילי מוזיקת עולם ומסרים מרגיעים של אהבה ושלום. עד 1999 והאלבום "Brand New Day", סטינג ידע לשלב את הנטייה המסחרית המובנית שלו עם בלדות רצח ושירים מפתיעים וכואבים.

אולם מאז – אבדו עקבותיו של היוצר הזועם והמבריק. בכתבה מיתולוגית של רוגל אלפר במעריב בה ראיין את סטינג, הוא היטיב לתאר את כל הרעות החולות של קריירת הסולו שלו וכינה אותו אמן שיוצר מוזיקה ל"יאפים בני 40 פלוס, בלתי סקרנים בעליל מבחינה תרבותית, חסרי טעם אישי, שסולדים מהחדש, המקורי, המאיים והמוזר". שום דבר לא השתנה מאז פרסום הראיון ב-2006 ועד היום.

השחקן

בחוץ אני אולי רכיכה, אבל בפנים - בד אס מאדר פאקר. סטינג ב"לוק סטוק ושני קנים מעשנים"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

כמו אלילו, דיוויד בואי, סטינג ידע להכות היטב בברזל הכוכבות הלוהט שלו כדי לשדרג את עצמו עסקית ואמנותית בקולנוע – הוא הופיע בסרטים כבר מסוף שנות ה-70, זמן קצר לאחר שפוליס התרוממה במצעדים ובסיבובי ההופעות. הוא היה ב"קוודרופניה", העיבוד הקולנועי הקאלטי לאלבום של The Who, הוא לקח חלק בסרט הדרכים הבריטי "Radio On" וסרטים מוערכים כמו "Brimstone & Treacle"שהתבסס על תסריט של דניס פוטר.

ככל שמעמדו ככוכב פופ בינלאומי גדל, סטינג לא הקטין את הופעותיו, אלא הקטין את כמות הפעמים בהם הופיע שלא בתפקיד עצמו, כפי שעשה בסרטים כמו "הגרוטסקה" שם הופיע בעירום וכמובן בהופעה בלתי נשכחת ב"לוק, סטוק ושני קנים מעשנים", סרט הקאלט של גאי ריצ'י, שסטינג היה זה ששידך לו את מדונה, אגב.

בשאר הזמן שהתפנה, סטינג תפר 3 מועמדויות לאוסקר על שירים שכתב לסרטים וכן הופיע כמובן בתפקיד עצמו, בעיקר בטלוויזיה האמריקאית: הוא השתתף במערכון של "סאטרדיי נייט לייב" בתפקיד בילי איידול, תרם את קולו ל"משפחת סימפסון" (בפרק Radio Bart, שם לעג לדמותו כאקטיביסט, ע"ע), הטריף את נשות הסדרה "אלי מקביל", נתן ביצוע ענק ל-"Fields of Gold" באחד הפרקים היפים של "סטודיו 60" עם מת'יו פרי ושתי הופעות היסטריות במיוחד: ב-"Little Britain America" ואחרונה בקולנוע ב"ברונו". כשחושבים על זה, מאז 1999, סטינג הרשים יותר בטלוויזיה מאשר על הבמות.

האקטיביסט

תראו כמה נודניקים תפסנו בתמונה אחת: בונו, סטינג וביניהם טרודי, אשתו של סטינג(צילום: GettyImages, Jemal Countess)

כמו במקרה של בונו, קשה להישאר אדישים למשוואה בה ככל שכוכבי הפופ מעורבים יותר פוליטית, כך הם הופכים לגרוטאות מוזיקליות חסרות השראה וקסם. לסטינג זה קרה מאוחר יחסית, באמת בגלל כישרון נדיר למלודיה והבנה עמוקה במוזיקה מגוונת.

אבל, כל השנים שבהם השתזף בשמש של אמנסטי אולי כפרזנטור הבולט ביותר של ארגון החסד של האו"ם עשו את שלהם; כל הזמן עם בוב גלדוף (שהמציא את השמועה-בדיחה על כך שסטינג ואשתו, טרודי, נוהגים להשתגל במשך 7 שעות תוך שימוש בטכניקות טנטריות) הפכו את סטינג למספר 1 בחיוג המהיר כשצריך אמן שיבוא ויגייס כסף. הוא עשה הכל – בנד אייד, לייב אייד, סיבוב הופעות עם אמנסטי, איחוד עם פוליס בלייב 8 וגם ביטול הופעה בקזחסטן כי באמנסטי אמרו לו נו נו נו.

סטינג הרוויח כל כך הרבה כסף בקריירה שלו שהוא יכול להרשות לעצמו לבלות יותר זמן בניסוח מכתבים לראש ממשלת אנגליה מאשר בלהוציא שירים טובים. בינתיים, אמנסטי בוודאי לא יעודדו אותו להגיע לישראל בזמן הקרוב (למי שזוכר, פוליס לא הגיעה לכאן כי המתופף יליד לבנון זעם על הפצצות ישראל במדינה) וביום הולדתו ה-60 אפשר לומר שזה לא דבר נורא כל כך.

האלבום האחרון שלו, "Symphonicities", מורכב מגרסאות קלאסיות לאותם שירים שכבר אי אפשר לשמוע, אלבום שמקליטים אמנים שיודעים שעדיף למכור את הישן באריזה חדשה מאשר את החדש באריזה מיושנת. במילים אחרות – מזל טוב סטינג, נתראה בחגיגות ה-70, או בהופעות של הבת שלך, קוקו. אצלה לפחות הקסם נמשך.

  • סטינג
  • פוליס

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully