פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "שלושת המוסקטרים": מה עוד צריך חוץ מחרבות מחודדות ובחורות יפות?

      האם באמת היינו זקוקים לעיבוד נוסף של קלאסיקת ההרפתקאות? הבמאי פול אנדרסון מגייס לעזרתו ליהוק מוצלח, אקשן סוחף ושימוש יעיל בתלת-ממד כדי להוכיח שכן

      מזה כעשור וחצי, פול אנדרסון הוא אחד היוצרים המושמצים בעולם הקולנוע הבריטי. הסיבה לכך היא שבמשך שנים, התעשייה המקומית ביכרה ליצור סרטים כבדי ראש, שהתבססו על דיאלוגים בשפה גבוהה ועל כבוד רב למורשת הלאומית. כל זאת, במטרה להציב אלטרנטיבה כבדת ראש להוליווד.

      אנדרסון סירב לקבל את המסורת הזו, והביא עמו באמצע שנות התשעים בשורה לקולנוע הבריטי: יחד עם כמה בני דורו, הוא ביכר דווקא ליצור סרטים נטולי כל מהוגנות ויומרה. אצלו, לא היתה זיקה לשייקספיר, דיקנס, בית המלוכה וכל השאר. תחת זאת, הוא ביים יצירות בסדר הגודל של "מורטל קומבט", כאלה שלא סתם השתייכו להוליווד, אלא לתחתית החבית שלה, והוא היה גאה בזה.

      מרבית היוצרים שהניפו עם אנדרסון את נס המרד דעכו או נעלמו, אבל למרות כל ההשמצות נגדו, הוא הלך ופרח. כך, למשל, סדרת "האויב שבפנים" שביים או הפיק את ארבעת פרקיה, הפכה בשקט-בשקט לאחת מסדרות הסרטים הרווחיות בהיסטוריה. אנדרסון המצודד גם פגש בה את הכוכבת מילה ג'ובוביץ', שהיתה לבת זוגו ובכך עשתה את חייו של הקולנוען העשיר כקורח למושלמים עוד יותר.

      מתוך הסרט שלושת המוסקטרים (imdb)
      זה מאור בוזגלו בליאז'? לא, זה אורלנדו בלום ב"שלושת המוסקטרים"

      עתה, לאחר שכבר הוכיח מעל כל ספק כי גם באנגליה יש מקום לבמאים נלוזים שכמותו, התפנה אנדרסון למשימה המתאגרת עד כה בחייו המקצועים. וכך, לראשונה הוא לקח על עצמו להביא אל הבד קלאסיקה ספרותית, ועוד כזו שכבר היתה בסיס לעשרות סרטים – "שלושת המוסקטרים", רומן ההרפתקאות של אלכסנדר דיומא האב על הלוחמים שלימדו אותנו כי "אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד".

      אנדרסון עשה זאת בדרך היחידה שהוא יודע: כלומר, ברוח שטות, בלי שום נאמנות למקור ועם מטרה אחת בלבד לנגד עיניו – למקסם את ההנאה של הצופים.

      כל זה הוביל לשלל שאלות – האם באמת היינו זקוקים לעיבוד נוסף של "שלושת המוסקטרים", האם דווקא אנדרסון הוא הבן אדם הנכון לעמוד מאחוריו, והאם באמת היה צורך שיעשה זאת בשלושה ממדים. התשובה לכל הקושיות הללו, כפי שמתגלה כבר בדקות הראשונות של קומדיית הפעולה, חיובית בהחלט.

      הדבר נובע מכך שאנדרסון מבשל קדרה עמוסת כל טוב, ודואג שכל אחד מן המרכיבים יהיה ברמה גבוהה. כזה הוא, למשל, התסריט: הסיפור על ניסיונם של שלושת המוסקטרים וחברם החדש ד'ארטיניאן לסכל מלחמה מיותרת בין צרפת ואנגליה אולי אינו חדש ומקורי במיוחד, אבל הסרט מציג אותו בצורה קוהרנטית ומעניינת, ואפילו מצליח לעודד ערכים של שלום ואחווה תוך כדי כך.

      מתוך הסרט שלושת המוסקטרים (imdb)
      נמאס כבר לראות את כריסטופר וולץ בתור הארכי-נבל? ובכן, מתברר שלא. מתוך "שלושת המוסקטרים"

      נוסף לכך, הסרט מצטיין גם בעיצוב הדמויות הראשיות – כולן, ויהיו הן מהצד של המוסקטרים או של אויביהם, מעוצבות בצורה עסיסית וסוחפת. לכריזמה תורמת גם הברקות הליהוק. הדברים אמורים בעיקר לגבי לוגן לרמן הצעיר, שמגלם בחן את ד'ארטינאן, וכריסטופר וולץ, הנכנס לעורו של החשמן המרושע רישלייה. זו כבר הפעם השלישית השנה, לאחר "הצרעה הירוקה" ו"מים לפילים", שוולץ מגלם ארכי-נבל. בקרוב כבר יהיה שחוק מדי לדמות זו, אך בינתיים עדיין יש לו עוקץ רב.

      נוסף להצלחה בגזרת הגיבורים, אנדרסון בחר היטב את שחקני המשנה. ראשית, הוא שוטף את המסך ביופי ההולם את צרפת של המאה ה-17, התקופה שבה מתרחש הסרט. זה קורה הודות לשותפתו הקבועה ג'ובוביץ', המגלמת את הסוכנת הכפולה שמנסה לתעתע במוסקטרים, אך בעיקר הודות לפנים חדשות יותר – אלה של גבריאלה ווילד, תגלית בריטית יפהפייה דמויות אסתי גינצבורג, שמשתעשעת עם ד'ארטינאן וגורמת לכל הצופים לייחל לכך שתשחיז גם את חרב המוסקיטר שלהם.

      אם כל זה לא מספיק, הרי שאנדרסון דואג גם לאתנחתות קומיות. הוא עושה זאת דרך דמות המשרת השמנצ'יק של שלושת הלוחמים, שמספק שלל הפוגות קלילות ודואג לחתוך את המתח בכל פעם שעולה החשש כי הסרט יתפתה לקחת את עצמו ברצינות יתרה.

      מתוך הסרט שלושת המוסקטרים (imdb)
      יפים ונכונים. לוגן לרמן וגבריאלה ווילד ב"שלושת המוסקטרים"

      כל זה היה יכול להיות רק בסיס טוב לסרט פעולה ותו לא, אך אנדרסון מתעלה על עצמו גם במה שהיה תמיד הלחם והחמאה שלו – עיצוב סצינות הקרב.

      בהתאם לזאת, אנדרסון מציג בפנינו את קרבות הסיף שציפינו להם בצורה מהוקצעת, מחודדת ומשוננת, ומוסיף לכך גם שימוש מפתיע ומרשים גם כן בספינות אוויר. כל אלה מתרחשים על רקע שחזור תקופתי מרהיב ושימוש יעיל בתלת-ממד. כתוצאה מזאת, אפשר לומר כי לאורך כל הסרט, נעים להסתכל בו, מהנה לעקוב אחריו ומתגמל לצפות בו.

      בסופה של החוויה מתגלה כי כנהוג בהוליווד בשנים האחרונות, השעתיים שהעברנו מול המסך לא היו אלא הכנה לסרט המשך מיוחל. סביר להניח כי המשכון כזה ייצא לפועל, ובהחלט אפשר לומר שאנדרסון הרוויח זאת ביושר. פעם נוספת, הוא לעג למלעיזים הצדיק את אמנותו בדרך שלו. "כולם בשביל אחד" אומרים המוסקטרים. "כולם יכולים לקפוץ לי", יכול להמשיך לומר הבמאי.

      איפה ומתי רואים את "שלושת המוסקטרים"?