"שלוש" מצליחה שלא ליפול למלכודת הרווקות שמחפשות בעל

לא "אהבה בהפתעה", לא "תיכף אהבה", לא "זהירות אהבה לפניך" – למעשה לא שום דבר הכולל את השורש א.ה.ב בכותרת. רק "שלוש" – קצר ואלגנטי. כמו שדורון צברי ידע לקרוא באיפוק לסדרות הדוקומנטריות שלו "מחוברות" ו"מחוברים" - אלו שפירקו לגורמים את הבורגנות, מוסד הנישואים, את העושר ואושר, ולפעמים את העוני והאין אונים, והוציאו מהארון את כל מה שלא נעים שהשכנים יראו.

אבל השם זו רק המלכודת הראשונה – לא מעט מלכודות עומדות בפני מי שהולך להתעסק ב'אהבה'; אין התרעת בולשיט אדומה ומהבהבת יותר מאשר תוכניות טלוויזיה המתיימרות להתעסק ב'אהבה'. ובכוונה אותה 'אהבה' מובאת כאן במרכאות – בדיוק מכיוון שכל המנגנונים ההוליוודים, הטלוויזיונים והפרסומיים, מוכרים לנו 'אהבה'. בעוד שמה שקורה בחדרי חדרים, פחות פוטוגני, עם חיכוכים לא פשוטים, שלפעמים מסתיים בשברון לב ולפעמים פשוט דועך - זה אהבה.

"שלוש" אם כן, היא סדרה על חיפוש אהבה – שלוש נשים יפות שמאסו בבארים, בשידוכים, בהתערבויות של דודות, ושמחפשות את הדבר האמיתי. הדיסוננס של אמיתי מחד ושל טלוויזיה מאידך הוא מיידי והפער בין מה שנראה טוב על מסך 32 אינץ' ובין מה שאנחנו מקבלים כמציאותי הוא גדול. הנסיון והציניות לימדו אותנו שלא לבטוח. לרוב בצדק.

קים בוסי, הצעירה שבבנות "שלוש", בלטה כבר ב"מחוברים" כנאטורל טלוויזיוני כשאיפסה את דודו בוסי אביה המחובר אך המעופף – היא מצחיקה, ישירה, בעלת חושים בריאים וחמודה. מיה רובין, דוגמנית שחזרה לארץ לאחר קריירה בחו"ל, היתה יכולה להיות הביץ' המפונדרקת, אבל משתדלת שלא ליפול לתוך הדימוי המתבקש, ודווקא משדרת כנות. ושרית גומז, אולי המקרה הסבוך יותר באתגר של "שלוש", היא ערימה של סתירות והמעניינת מבין כולן – אלמנת צה"ל (בעלה, דניאל גומז נהרג במלחמת לבנון השנייה), המגדלת את בנה לבדה; דתיה בדרכה, שמתמודדת עם סיפור חייה מבלי להפוך אותו לטרגדיה שממסגרת כל מהלך שלה, והיא מתוקה וחייכנית מחד, אבל גם עקשנית וחריפה מאידך.

הפורמט של "שלוש" שונה, אבל לא יוצא דופן - שלוש הנשים השונות זו מזו, פיתחו לעצמן כימיה לא רעה בכלל, והן מראיינות יחד גברים שונים (מאה גברים שונים, וברובם נראה שמובחרים למדי), שבסופו של מפגש הן מסכמות בפניהם מי היתה רוצה להמשיך ולהתראות עם ההיצע התורן. על הנייר, "שלוש" היתה יכולה להיות כשלון דביק; גם הפרומואים לא עשו חסד עם התוכנית וגרמו לה להיראות כמו כל אחות צולעת דומה לז'אנר. בפועל, מגע הקסם של דורון צברי ניכר בה ומציל אותה מלהיות מישמש נחות של סחיטת בלוטות הדמעות או פטפטת פות מהסוג שמצמרר להקשיב לו.

צברי יודע כבר כדוקומנטריסט מבריק, ולא כמי שרוקח סדרות פריים טיים, להתמקד דווקא במה שקורה אחרי השיא – בדיוק באותו רגע רועד אחרי שהעיקר מסתיים, ומפסיקים להחזיק את הבטן בפנים. אלו הרגעים שהנשים של "שלוש" יפות במיוחד – כשהעלבון מציף אותן; כשהחרטה מוחקת את חיוך הפורצלן; כשהן מפסיקות לחשוב על ה"לחפש אהבה", ונזכרות לרגע שקוף אחד שלא בהכרח הן יודעות מה לחפש, או מי זו המחפשת.

נכון לפרק הפתיחה, ההנחייה של אסי עזר היא יותר על תקן המתווך הרגיש והחביב (מאוד), והפנים המוכרות עבור הצופה חסר הסבלנות עם האצבע הזריזה על השלט. הוא אינו הכרחי לדינמיקה העובדת מספיק טוב בדרכה, והיכולת שלו לדבב אפילו קיר לא נצרכת לשילוש הוורבאלי שמספקות המשתתפות מאליהן. אפשר לקוות שבהמשך המתיקות הטבעית שלו, והאמפתיה הלא מזויפת ימצאו לעצמן תפקיד מהותי בתמהיל, ולא יהיו רק מה שנראה כרגע כמו תו תקן של זכיינית שתלטנית.

אפשר לזרוק את "שלוש" לאותו סל גנרי של מחפשים-מחפשות-מתאהבים-מתאהבות – אבל לפחות על פי הפרק הראשון והרזומה מעורר האמון של דורון צברי, עדיף שלא להזדרז לכך. גם אם המשתתפות לא ימצאו לעצמן אהבה, לפחות יכול להיות שאנחנו נמצא בהן את התאהבות הסתיו הקרובה שלנו.