היי גיא, ביי גיא
תוכניות רכילות
מדובר בריטואל קבוע: חוזרים הביתה מעוד יום עבודה רק כדי להיזרק אל מול הטלוויזיה ולגמוע קצת גיא פינס/ חדשות הבידור/ערוץ !E. לירון וייצמן או כל בלונדינית אחרת מדווחת על החתונה/הגירושין/הלידה/הכניסה לכלא של אי אלו סלבריטאים דמיקולו ואתם מרגישים איך תלאות היום נוטשות אתכם וצפצוף דק ומונטוני משתלט על התאים האפורים שלכם. שלווה מטמטמת.
צונאמי המידע חסר החשיבות בעליל שצברתם תוך כדי הצפייה מלווה תמיד ברגשות האשם על אלפי הדברים הטובים יותר שהייתם יכולים לעשות בזמן הזה. מה שמשכך את המצפון הוא הכוח המדיטטיבי שטמון בתוכניות הרכילות, זה שמאפשר לכם לעשות ריסטרט הכרחי בראש כדי לצבור עוד כוחות להתמודד עם העולם. הרכילות ממכרת כי היא מספקת תמהיל של מציצנות, שמחה לאיד, צורך בשערוריות וטיפוח אשליות; כי היא מפזרות עננה של צמר גפן מתוק על חיינו האפרוריים. אבל יותר מדי מהמתיקות הזאת הרי יכול לעשות חור בשן, כך שלסגור את הטלווויזיה ולהתנזר לא יזיק מדי פעם. בכל מקרה, תמיד אפשר לעבור לפייסבוק, שהוא למעשה פנאי פלוס רק עם החברים שלכם.
סדרות "חוק וסדר"
מי שצפייה בטלוויזיה היא חלק בלתי נפרד מעבודתו, לומד לפתח יחסי אהבה-שנאה עם המדיום המושמץ. ביקורתיות ושיפוטיות יתר הופכות את החוויה למסורסת לחלוטין. כלומר מחד התמוגגות מטלוויזיה איכותית ברמה הגבוהה ביותר ומאידך השתעשעות משולחת רסן מהטראש הכי מוזהם בנמצא. אחת הדרכים להתגבר על רגעי משבר מסוג זה היא צפייה בסדרות חקירה (Procedurals), אותן סדרות שמציגות פרשה בלתי פתורה בתחילת הפרק וסוגרות את כל הקצוות בסופו, "חוק וסדר" סטייל.
אבל בעוד "חוק וסדר" היא הסוגה העילית של הז'אנר, הטלוויזיה האמריקאית מפציצה בשלל אופציות שבמרכזן ידעונים שונים ומשונים, מומחים בעלי שם מפוקפק או סתם צמדי בלשים חדי לשון וסביב דמותם הססגונית נתפרות פרשיות סבוכות ומסתוריות. הן בכל מקום: "המנטליסט", "שקר לי", "קאסל", "צדק פלילי". הן לא טובות ולא רעות. הן סתם. ובכל זאת מאוד קשה להיפרד מהן. סדרת חקירה מנפקת צפייה פונקציונלית, כמעט כמו איש הלוקה בהפרעה אובססיבית קומפולסיבית שגורמת לו לסובב את כל חרטומי הנעליים לאותו כיוון. הוא לא בטוח למה הוא עושה את זה, אבל הוא חייב.
אינפורמיישן אינפורמיישן אינפורמיישן
רשתות חברתיות
האשליה הגדולה ביותר של החיים במהירות 7 מגהביט היא שממש עכשיו את מפסידה משהו נפלא המסיבה הכי טובה בעיר; המסעדה החדשה והכי מיוחדת; הטיול האקזוטי שאחרים עושים; הבאר שמחלקים בו צ'ייסרים חינם בדיוק כשאת אינך. ואין בעצם מה שמפרנס ומזין את תחושת ההחמצה הקבועה הזו יותר מהרשתות החברתיות הצורך להיות זמינה תמיד, לקחת חלק ב"הכי הכי" או שאת לא קיימת. בסופו של דבר, את מוצאת עצמך מדפדפת באלבומי תמונות של זרים במקום ללכת כבר לישון. לא נמצאת איפה שאת, ולא נמצאת איפה שהם; יושבת בשקט בלי להיות בשקט.
התנזרות, אפילו זמנית מהרשתות החברתיות תנמנם אולי את מפלצת הלא מספיק טוב ותפנה מקום חדש לצפות בסרט בלי לפזול אל מסך הלפטופ לראות מה חדש ומי אונליין, מי עכשיו בברצלונה ומי התגרש, ואילו תמונות עולות מהמקום שבחרת שלא ללכת אליו. להיות כאן בלי למלמל "אבל אני רוצה להיות שם". רק כדי להיזכר איך השלווה הזו הרגישה פעם.
אובססיה למוזיקה חדשה
הרצון להיות מעודכן נובע מאחד הפחדים הכי קמאיים שיש לבני אדם: הפחד להיתפס מופתע. קשה להמחיש בכלל את גודל המתח שמציף אנשים מהרגע ששואלים אותם "מכיר את..." ועד שהאדם שממול מבטא את השם. "אלוהים", אתה מתפלל. "שיגיד שם שאני מכיר. אפילו רק שיר אחד. אפילו רק את השם עצמו". והרי זה לא היה ככה: פעם היה לך זמן ללמוד אלבומים בעל פה ולא היתה עבודה באמצע, ובבקרים היה לך כוח לנגן מצ'וקמק ולא לשים ראש על החלון של האוטובוס. האדם המודרני הוא עבד של תאגידים, עבד של כוחות שהוא לא מכיר וגם עבד של הפחדים של עצמו, פחדים שמגיעים גם מהתחום שהוא הכי אוהב בעולם.
שטף המידע
אתה קם בבוקר: 34 כותרות חדשות ב-RSS. אתה יוצא מפגישה שני ניוזלטרים נוספים במייל שלך. והכי גרוע, אתה לא פותח את המחשב יומיים 1,261 פריטי תוכן מחכים לעיונך. פעם, בזמן אחר ובעידן אחר, לפני 15 שנה שנראות כמו 15 דורות, כדי לדעת מה קורה בעולם בתחום המוזיקה, לדוגמא, היית צריך לדדות עד חנות "טאואר רקורדס" בבניין האופרה ולקנות את NME. כמה גאה חשת כשתחבת את העיתון הבריטי תחת בית שחייך! לו היו אומרים לך שיום אחד תוכל לקבל כל עדכון על נפיחה של במאי ישר לתוך מכשיר קטן בכיסך, שישמש גם כטלפון מדי פעם היית חושב שמדובר בגן עדן.
אלא שהגן עדן הוא הגיהנום. העושר הוא עוני, והיותר-מדי-מצוי הוא הבלתי רצוי. העיגול האדום עם המספר "68" קורץ באייפון. אתה יודע שאין ב-68 העדכונים שום דבר שישפר את חייך, ובכל זאת, אינך יכול שלא להצמיד את אצבעך לאייקון השטני, ולהשקיע בקריאת כל כותרת 5 שניות הרבה מדי עבור יומך העמוס, מעט מדי עבור המידע שמתחבא מאחורי הכותרת, שהרי מה כבר תבין בחמש שניות? וכך, אתה נותר כשתאוותך בידך מעודכן יתר על המידה ובלתי מעודכן בעליל.
מחשבות והרהורים
"אני חושב, משמע אני קיים" הוא אולי המשפט המוערך יתר על המידה בהיסטוריה של הגות הדעת. בהתאם לזאת, גם המחשבות הן לרוב הדבר המיותר והמעיק בנמצא.
נכון, כל מעשה מן הסתם מתחיל במחשבה, ולפעמים זה גם נחמד להרהר בעת טיול בודד בפארק, אבל חייבים להודות בדרך כלל, המחשבות מגיעות בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון, ואין בהן שום תועלת. מה עוזר לנו לתהות "היא אוהבת אותי או לא?" בעת צפייה בסרט או משחק כדורגל, מי צריך לחשוב על משמעות הקיום ואם יש חיים אחרי המוות ככה סתם באמצע היום במשרד, ובמה מועיל להיזכר בעבר או לתכנן את העתיד בזמן שיושבים עם חברים? המחשבות, בתשעים אחוז מהזמן, הן לא יותר משילוב של הסחת דעת ומטרד מעיק. דקארט, למעשה, היה צריך לומר "אני חושב, משמע אני אוכל סרט".
לפיכך, אם צריך להתנזר מדבר אחד בשנה הבאה ובשנים שלאחר מכן, זה היה מלהרהר במחשבות מיותרות, וכך אולי להשכיל להיות מרוכז לחלוטין במה שקורה באותו רגע ולפעול לפי המשוואה של מחשבה אחת על כל מעשה ולהפך. איך לעזאזל נצליח בכך? ובכן, יש נו את כל יום כיפור כדי לחשוב על זה.
השתתפו בהכנת הכתבה: לילך וולך, הדר טורוביץ', גדי להב, חן רוזנק, אבנר שביט ועינב שיף