סליי סטון: עלייתו ונפילתו ונפילתו של כהן ה-Fאנק

החיוך הענקי. החיוך שהוא הסיפור של ה-Fאנק כולו. אחר כך, מבעד לאפרו מזדהרות העיניים, שמהדהדות במבטן את ברקו של זאוס השחור ומשלימות את החיוך שנמתח בנונשלנטיות בין הפסיכדליה ובין ה-Fאנק. כן, הוא הולך לקחת אותך גבוה בובה, ובדרך לשם ליפול למקום הכי נמוך. זה החיוך של סליי סטון.

מהחיוך הזה הגיעו לעולם כמה מהיצירות האופטימיות והצבעוניות ביותר של המאה הקודמת. יצירות שהראו, השמיעו והוכיחו שאפשר היה לרקוד את המוזיקה ולעמוד על הזכויות - "אל תקרא לי שחור ואני לא אקרא לך לבן" - כי כולנו, כל אחד מאיתנו, הוא כוכב. וכשהשפתיים היו חשוקות ועצמות הלסת חרקו בתזזית הפרנויה או ה-PCP , או מה שזה לא יהיה, הפה הזה אמנם כבר לא חייך אך עדיין הפיק מרגליות שחורות משחור. על מהומה אחת שהיא אומה שסועה, בה אנשי היומיום לא מצליחים לגמור את היום, בורחים רחוק מכאן, רחוק מהמשפחה, רחוק ממה שחשבו להיות.

סליי סטון תמיד היה איש של נקודות קיצון. גם כשהפחיד את הסביבה הקרובה אליו כשהצביע על המקום ממנו מגיח השטן וגם כשהקסים אותה כקוסם שחור-לבן מארץ עוץ. ואם ג'יימס בראון הוא ממציא ה-Fאנק, סליי סטון, שנולד בכלל כסילבסטר סטיוארט, הוא האפ-גריידר המשוחרר ביותר שלו. ישר מאזור המפרץ של סן פרנסיסקו, Sly And The Family Stone היתה הלהקה ששברה את המחסומים בין גזע ומין (בין חבריה נמנו שחורים ולבנים, וכן שתי נשים) ואת אלו שבין הרוק, הפופ והסול לכדי תמהיל פסיכדליית Fאנק. התמהיל הזה היה כולו, לפחות בשנים הראשונות, חתיכת גוד וייב, שלום ואהבה מודל סן פרנסיסקו של סוף הסיקסטיז. בסופו של העשור העוקב, העשור החומרני הראשון, סטון נותר לבד, בעולם שהלך והקדיר.

בשנות האלפיים האגדה המוזיקלית הזאת ירדה מנכסיה ולאחרונה נודע כי סטון הפך להומלס החי במכונית. אמנם המוזיקה שלו סומפלה על ידי קשת רחבה של יוצרים וסופרסטארים כמו פרינס ורד הוט צ'ילי פפרז (רשימה חלקית) עשו קאברים לקלאסיקות שלו, אבל הוא עצמו הדרדר בעקבות מאבק משפטי עם מנהלו לשעבר. למול התהום אליו הגיע המוזיקאי החלוצי הזה כדאי להיזכר דווקא בימים הטובים של סליי סטון. בניסיון לסכם קריירה וחיים שהם חתיכת רכבת הרים משוגעת, ולא לסיים עם ספר עב כרס, נסתפק בסקירה כרונלוגית של עשרה שירי מפתח. כל אחד מהם מקרין על פן אחר של אישיות מוזיקלית קיצונית ונדירה.

Trip to Your Heart // A Whole New Thing, 1967

מתוך אלבום הבכורה שהציג את המשפחה הכי מדויימנת באמריקה של אז: נשים, גברים, שחורים ולבנים עושים מוזיקה ביחד. נאמן לרוח התקופה, סליי סטון מתחיל לנחש את ה-Fאנק מתוך הפסיכדליה סביבו. התופים בגרוב הנכון, רמזים מטרימים לתזמורים הבלתי צפויים שלו נשמעים היטב, ובעיקר הרמוניית הקולות הייחודית – משהו בין גוספל לפופ, בין בלוז לרוק. משהו ייחודי, שעדיין לא הבין בעצמו עד כמה. הצרחות שנשמעות כאן הן בעיקר כאלו של שחרור, פאן של ילדים שנכנסים בפעם הראשונה לג'ונגל הצלילים המרהיב שעוד נכון להם. בינתיים, לרקוד.

סומפל ב: LL Cool J – Mama Said Knock You Out
עוד מאותו אלבום: "I Cannot Make It"

Dance to the Music // Dance To The Music, 1968

יא חביבי, איזה כיף של שיר. קלאסיקה מיידית שמקפלת בתוכה את ספר ההוראות של מסיבה טובה – תופים, בחורות, גרוב רוצח והצווחה המסוימת הזו כשהידיים מורמות לשמיים. אופוריית Fאנק שהיא תצוגת תכלית של המשפחה כולה. לארי גראהם האיש שהמציא מחדש את הבאס חוגג פה יחד עם הלהקה שמאוגדת לנצח בברייק הזה, שכעבור 30 שנה, ימשיך להדהד באינספור יצירות חדשות.

סומפל: ביסטי בויז, NWA, 2 Many Dj’s, דן דה אוטומטור, פריימל סקרים ובעצם, מי לא?
עוד מאותו אלבום: "Soul Clappin"

Into My Own Thing // Life, 1968

המפץ היצירתי הגדול של סטון נמשך ב-68' אז הוציאה הלהקה שני אלבומים, בהם התחילה לסגור על ה-Fאנק מכל מיני כיוונים בלתי צפויים. הפסיכדליה והסאונד הבלתי ניתן לערעור של גיטרת הפאז היו במרכז, אבל מתחת, בתופים ובבאס, ומעל בתזמורים של כלי הנשיפה, ה-Fאנק המשפחתי התחיל לקבל את הצורה המרהיבה שלו. השירה של סטון היא הבלופרינט שלו. בומבה של צלילה.

סומפל: פאט בוי סלים
עוד מאותו אלבום: "Fun"

Stand! // Stand!, 1969

עד עכשיו היו חיים קלים. מהאלבום הזה, הראשון המושלם של סליי סטון, הבחירות הופכות לצפופות וקריטיות. כך למשל, כל שמונת השירים באלבום הזה הם הבסט של הבסט. ברוכים הבאים למכונה, מכונה של Fאנק, סול, פסיכדליה ומתיקות; באמת שאין מילה אחרת, כדי לתאר את השיר הזה והאלבום הזה. קריאה לפעולה מעולם לא היתה כזו הרמונית ואופטימית כמו שרק 1969 היתה יכולה להביא. הברייק בסוף הוא ממתק Fאנק מהמדף העליון.

סומפל: פאבליק אנמי, קול מו די, 7A3

Sing a Simple Song // Stand!, 1969

הבחירה בין שיר הפופ המושלם "Everyday People" לבין השיר הזה היתה קשה. מכיוון שהראשון מוכר יותר באופן יחסי (לא מעט בזכות הקאבר של ארסטד דיבלופמנט), נשאר עם השיר הפשוט, לכאורה. זו מסיבה שמתחילה בדיוק בזמן. יה יה יה יה, הגיטרה כבר מכוונת לאזור החלציים, החצוצרות תומכות בגרוב וקורצות אל הבר; סטון מפרק עם פזמון שלא ניתן לעמוד בפניו והסקס, הדלק של כל מסיבה טובה, רוקד על אוטומט בכל שנייה מהמאסטרפיס הזו. היפי Fאנק לפנים שניזון מהמתח החיובי אצלו בין שחור ללבן, בין צורה מוגדרת לאמורפיות, בין סדר לאנומליה והכל בשיר אחד פשוט, לכאורה. ניצחון.

סומפל: כל העולם ואחותו: דה לה סול, טופאק, פאבליק אנמי, טרייב קולד קווסט, ד"ר דריי, מאדליב, גורילאז, LL Cool J, גרופ הום, אריק סרמון, דאס אפאקס, שארדיי ואפילו הלקרדה אלניס מוריסט. רשימה חלקית מאד.
עוד מאותו אלבום: כל שאר ששת השירים בו.

Thank You (Falettinme Be Mice Elf Agin) // 7” single, 1969

חרף השכיחות שלו (השיר נמצא בכל רשימה של עשרת שירי ה-Fאנק הגדולים), השיר הזה חייב להופיע בעשירייה של סטון, הממציא הגדול שלו. אין יותר מדי מה להגיד על הקטע הקאנוני הזה שליין הבאס שלו לא אומר בעצמו. לארי גראהם בהקפצת אגודל על ארבעה מיתרים המציא כאן משהו שפלי, באסיסט מחונן כשלעצמו ואחרים, ימשיכו לפתח עוד עשרים-שלושים שנה אחריו. דה בומב. השיר שמרים כל, אבל ממש כל, מסיבה לא משנה מתי והיכן. מאסטרפיס של Fאנק ובכלל. עם הקלאסיקה הזו, שיצאה רק כסינגל והופיעה גם באלבום הלהיטים הגדולים, סטון סגר את הסיקסטיז והמשיך ממנו לתקופה אחרת לגמרי, שתתחיל אצלו, שוב, עם אלבום מושלם. השיר הזה יזכה לקבל בו גרסה איטית, אופייטית במהותה, עם גרוב שמושך למטה ועמוק מזה בניגוד לחיוך הבאס ולצחוק המתגלגל שיש בגרסה המקורית שלו.

סומפל: פאבליק אנמי, ג'נט ג'קסון, ונילה אייס, Big Brovaz ואחרים. זכה גם להרבה גרסאות קאבר. אחת מהן של אדי מרפי ואנטוניו בנדרס מופיעה ב"שרק". עד כדי כך.
עוד מאותו סינגל: Everybody Is A Star

Family Affair // There’s A Riot Going On, 1971

האלבום המושלם והטוב ביותר שהוציאו היה גם צידו השני של התקליט, אם להשתמש בז'רגון של אז. החיוך הוחלף במרירות, השמחה בפרנויה, המיניות בפורנוגרפיה והחיות העצומה של הלהקה והאיש שעומד בה בחומרים נרקוטיים. כל זה יחד צייר עולם קודר, הסוף של המסיבה כפי שהכרנו אותה ותחילתה של דרך אחרת, מופנמת יותר. הכישרון עדיין כאן, כמו גם הסקרנות לסאונדים חדשים, אך המשפחה המאוחדת התפוררה לגורמים. זה לא עסק משפחתי, אלא יותר התמודדות של אדם עם משפחת השדים שהחלה לחגוג בתוכו. השיר הזה, יותר מהכל, הוא שילוב נדיר של מרירות ואופטימיות, גרוב ודאון. היללות, סימן היכר ידוע של סטון, נשמעות עדיין כחתול מיוחם אך הייאוש מתחיל לכרסם בהן.

סומפל: ג'וראסיק 5, בלאק אייד פיז, גוסטפייס קילה, שאבה ראנקס, פיציקטו 5

Just like a Baby // There’s A Riot Going On, 1971

הסיפור של האלבום הזה, שהוקלט בביתם של ג'ון ומישל פיליפס מה"מאמאס והפאפאס", הוא סיפור של פירוק. סטון בודד את עצמו מהעולם, הקיף את עצמו בסוחרי סמים, פנתרים שחורים ושאר טיפוסים אופטימיים אחרים, ומנע מחברי הלהקה גישה אל החומרים אותם ניגן בעצמו יחד עם מוזיקאים מזדמנים. הדיבור הוא שמיילס דיוויס, שהושפע רבות מהגישה של סטון למוזיקה, קפץ להוריד חצוצרה לאחד הקטעים. אך ברובו זה סטון על כל האלבום הזה. השיר הזה, הוא הבלוז של מי שהיה, מין מטמורפוזה אופייטית של ייאוש וכמיהה, שילוב קטלני לכל הדעות; כמו השיר הזה, כמו האלבום הזה, שהוא אלבום מכונן של הסבנטיז.

סומפל: ג'ון לג'נד.
עוד מאותו אלבום: כל יתר השירים בו. בעיקר הגרסה האיטית ל-"Thank You".

If You Want Me to Stay // Fresh, 1973

האפלה האיטית של "Riot" המשיכה להדהד גם באלבום הבא והמונח סליי אנד דה פמילי סטון, הפך יותר מבעבר לפרויקט של איש אחד. בשיר הזה, סטון שוב מוציא לחופשי את החרמן הבלתי ניתן לעצירה שלו, זה שפרינס הילד שמע ולמד. הליין שלו מתחיל את הפיתוי וסטון, חתלתול צמרת שהוא, מביא אותו שוב לכדי שלמות של פופ ו-Fאנק. גם האלבום הזה, ממשיך את הקו של קודמו ונחשב לבין הטובים שלו.

סומפל: נון פיקשן, DOC והגרסה של הצי'לי פפרז מ-85'.
עוד מאותו אלבום: In Time, וגרסת הג'אנקים לשיר Que Sera Sera

I Get High on You // High On You, 1975

לאחר אלבום יחסית פושר (Small Talk), שהניב להיט ענק ושיר ענקי בשם "Time For Livin’", חזר סטון לסחרר את הרחבה עם שיר גוד טיים כמו שהוא ידע לעשות. הפעם הסטלה שלו חזרה, לפחות לשיר אחד, להיות המוג'ו נוטף העזוז שלו, וכל כולו חרמנות נחשית הנסמכת על גרוב עגלגל ופריך כמו הבוטי של נמענת השיר. לא משנה מה עבר והעובדה שחברי הלהקה השתנו סביבו בתדירות הולכת וגוברת, סטון נותר מה שהוא. איש שבא לעשות ולייצר גוד טיים דה לוקס. מפה, ההידרדרות האמיתית החלה.

עוד מאותו אלבום: "Can’t Nickname the Truth"