יום כיפור 2011: האנשים שהמציאו עצמם מחדש, מיואב צפיר ועד מלי לוי

יום הכיפורים קורא לנו לעשות חשבון נפש ולהמציא את עצמנו מחדש. מלי לוי, יואב צפיר ועוד לקחו את זה ברצינות - ולא רק הם, אבל לא תמיד זה עבד

מערכת וואלה! NEWS

לא רק קולב

בגלגול הקודם מה שריגש היה הגוף שלה, עכשיו זה הדיאלוגים. מלי לוי (צילום: יח"צ)

מאיה ישעיהו

רבות דובר במטמורפוזה שעברה מאיה ישעיהו מאחת הדוגמניות המצליחות בארץ בשנות התשעים לשותפתה המלאה (כפל המשמעות כאן לא צריך הסבר) של ג. יפית לפרסומות הטלוויזיוניות המביכות של האימפריה. ישעיהו התחתנה עם אייל גרינברג, בנה של ג. יפית, ילדה שני ילדים, השתלבה בעסק המשפחתי והשמינה מנחת, כנראה מהידיעה שיום אחד כל זה יהיה שלה.

ישעיהו נפטרה אמנם מהשעבוד לרזון (דבר מבורך כשלעצמו), אך יחד איתו השילה מעליה גם את הכבוד העצמי לטובת הטיפים של חמותה לניהול חיי המשפחה. היא התמסרה לתפקיד אמא אווזה, ונראה שהיא מגעגעת ברצון את הטקסטים המגוחכים שג. יפית שמה בפיה. מי שסימלה פעם את החושניות הישראלית המטריפה, מטריפה אותנו היום עם פרסומות לזוגלובק וקפולסקי.

ישעיהו מכינה סנדוויץ' פסטרמה לילד

ג. יפית מלמדת את ישעיהו את רזי המטבח

מלי לוי

מלי לוי תמיד שלחה יד במשחק, אבל היא נתפסה בעיקר כדוגמנית וכזו שצמודה לשמעון גרשון. לא שלבחורות יפות כל כך מותר להתלונן על יופיין, אבל נראה שממש באופן הקלאסי – מה שעמד בפני מלי לוי היה דווקא המראה שלה עצמה. מפתיע לגלות, אבל ללוי לקח יותר מעשור להשתחרר מדימוי הדוגמגישה הקצת חלולה ולהמציא עצמה מחדש בגלגול בוגר ושלם יותר.

בעצם רק כשוויתרה על הבלונד הזוהר והשקיעה בלימודי משחק היא פרצה לפתע שוב כיותר מעוד דוגמנית. ב"השיר שלנו" היא החלה לסמן את עצמה כחמודה עם כשרון, וב"המשרד" היא כבר הוכיחה שהיא שחקנית מהמניין, וזה הרבה יותר יפה לה.

עוד בוואלה! NEWS

לא כל מה שמתאים לאינסטגרם מתאים גם לעבודה

בשיתוף ManpowerGroup
לכתבה המלאה

השילו את הקליפה

נטשה את תלבושות האייטיז המגוחכות. מירי נבו (צילום: אביב חופי)

מירי נבו

אף אחד לא ציפה שהבחורה ששרה על שינקין, קפה תמר וגברים שבאים והולכים תהיה זו שיום אחד תהפוך לאוטוריטה עבור אותם הגברים בזירה החשובה להם ביותר – ספורט. נכון, אמנם מירי נבו היתה מתעמלת אמנותית עוד הרבה לפני שלישיית מנגו (ואפילו זכתה באליפות ישראל בתחום בצעירותה), אך לתודעה הציבורית היא פרצה בתור בת טיפוחיו של צדי צרפתי.

לכן הפיכתה לצלע הנשית הבכירה של ערוץ הספורט ומגישת המהדורה השנייה בחשיבותה עבור רבים רק לזו של יונית לוי, לא היתה מובנת מאליה. האיחוד של השלישייה האייטיזית לפני שנה הבהיר מעל לכל צל של ספק – ההחלטה לנטוש את החליפות הצבעוניות והשיער התפוח לטובת כיבוש מעוז הגבריות, עשתה לנבו, ולנו, רק טוב.

מיכל צפיר

מיכל צפיר התחילה את הדרך שלה במה שאם היה מקובל אז לכנות נשים "כוסיות" ושיראו בזה מחמאה – הוא מסלול הכוסיות. העובדה שלמרות התסרוקת המבהילה שלה אפשר היה לחשוב עדיין שהיא בחורה אטרקטיבית, בהחלט עומדת לזכותה, אבל צפיר ובצדק לא הסתפקה בלהקת מנגו או בלגור בשינקין.

אחרי היעלמות מסוימת מהשטח, חזרה מיכל צפיר בגרסה המצונזרת, שעושה נו נו נו, כשעונים לה "אם בא לי בא לי ורק אני אקבע לי", והמציאה עצמה מחדש בממלכה הכי מחבקת שלא זוכרת לך מבוכות עבר – ממלכת הילדים. צפיר לא הגיעה להיות התופעה ההיסטרית שמיכל ינאי מלכת הילדים היתה או מה שרינת גבאי כיום, אבל היא בהחלט אוחזת בשרביט.

המבוגר האחראי

היא צללה לעולם הילדים, הוא נגאל ממנו. יואב ומיכל צפיר (צילום: בוצ’צ’ו)

יואב צפיר

לא מעט שנים יואב צפיר היה קודם כל החמוד שפנפן השיניים מ"בלוז לחופש הגדול"; אחר כך הוא חילטר קצת ליד אבא טוביה בערוץ 1, היה צ'סטר צ'יטה המטופש (לצדה של מיכל צפיר), בערוץ 2 המאוד ניסיוני ושיחק ב"פאזל" שרכבה על הדימוי השלומיאלי שלימזלי שלו.

אבל הגלגול החדש, האחראי והבוגר של צפיר הגיע דווקא משיתוף הפעולה ארוך השנים שלו עם טדי הפקות, עד שהפך לבמאי של הפרה המניבה יהלומים "כוכב נולד", וברא עצמו מחדש עם טון סמכותי וכל יודע, שמדי פעם שובר בחביבות דיסטנס. זה לא שמדי פעם לא בורח לו חיוך ילדותי ושובב, זה זה שהוא הפך להיות חלק מהצ'יטות – והפעם בלי תחפושת.

גדי טאוב

סביר להניח שאם גדי טאוב היה מתחיל את הקריירה הבידורית שלו בתוכניות לילדים של המאה ה-21 היה לו מעט קשה יותר לבצע את המטמורפוזה שביצע בשנות ה-90: פשוט אז, תוכניות כמו "זאפ לראשון" היו קצת פחות דון לני גבאי ויפתי. כל זה לא מוריד מעוצמת ההפתעה של "המרד השפוף", הספר שפתח את טאוב לעולם שכולו מושגים מעולם האקדמיה, פוסט-מודרניזם וכל השיט הזה. לאחר מכן דוקטורט בלימודי אמריקה וספר על המתנחלים הפכו אותו לפאנליסט קבוע באירועים שבני 16 אפילו לא מסתכלים עליהם בפייסבוק. וכשטאוב בכל זאת רוצה להרגיש ילד? תמיד אפשר ללכת למועדוני הסליז של אלנבי.

מהפך, לא רק בארץ

המציא עצמו בתקרית "הציץ שהציץ". ג'סטין טימברלייק (צילום: אימג’בנק – GettyImages)

ג'סטין טימברלייק

הסיפור של ג'סטין טימברלייק נדמה לכאורה כמסלול התבגרות קלאסי: מהתמימות של "מועדון מיקי מאוס", דרך איבוד הבתולין עם בריטני ספירס ועד ליזיזות העכשווית עם מילה קוניס. אבל אם בוחנים את הציר הזה בתשומת לב מגלים נקודה אחת מסוימת בה חל המהפך של טימברלייק – מחצית גמר הסופרבול 2004.

אז, בתקרית "הציץ שהציץ" שסיפקו הוא וג'נט ג'קסון למיליוני הצופים בשידור החי, הפך טימברלייק מילד טוב טנסי שעונה לכל כללי הפוריטניות האמריקאיות לגבר שמותח ולו במעט את אותם גבולות שמרנות מתחסדת. טימברלייק, פליט להקת בנים מיינסטרימית וזמר עם שני אלבומי סולו מצליחים, המציא את עצמו מחדש אז כמולטי-טאלנט: אחרי השערורייה הזאת הוא ביסס את מעמדו כשחקן, הקים מותג אופנה, צחק על עצמו בסאטרדיי נייט לייב והפך לאיש עסקים. כי אין כמו כוכב לפטמה כדי להוכיח שאתה כוכב אמיתי.

רוברט ווייאט

כמו לא מעט יוצרים, לרוברט ווייאט לא היתה ברירה אלא להמציא את עצמו מחדש; ככה זה כשאתה מתופף שאחרי לילה לא מוצלח של אסיד ואלכוהול אתה מוצא את עצמך עף מחלון חדר מלון ולאחר מכן משותק בגפיים התחתונות. התאונה הקשה הזו, שבנס יצא ממנה חי, אילצה את ווייאט לשנות פאזה וגילתה לעולם את התחליף הלא טבעי לנגן פרי-ג'אז בהרכב פסיכדליה: סינגר-סונגרייטר שכותב ברמה של ייטס עם כישרון מלודי של בטהובן על אותו אסיד מהלילה הארור ההוא. מהיום שווייאט המשותק הוציא את "Rock Bottom", יצירת מופת היסטורית, רוברט ווייאט הישן מת סופית, וקם אחד חדש: רוברט ווייאט המת-משורר.

ולסיכום: יש גרמניה אחרת

העיר אותה העיר, היחס אליה השתנה. ברלין (צילום: ShutterStock)

ברלין

שתי התופעות הנפוצות ביותר בפייסבוק בשבועות האחרונים היו ברכות שנה טובה ואלבומי תמונות מברלין. ככה זה: בירת גרמניה הפכה רשמית ליעד החביב על צעירים ישראלים, מעין תשובה אינטלקטואלית למומביי או תחליף היפסטרי לדרום אמריקה. דבר זה מסמל יותר מכל את השינוי ביחס של החברה המקומית למדינה שבה התרחש הדבר הנורא ההוא בשנות הארבעים. הרי בימיה הראשונים של המדינה, החותמת על הדרכונים הישראליים אמרה "לכל מדינה חוץ מגרמניה", ואפילו הרבה לאחר מכן היא נשארה משוקצת.

אבל אז התרחשו כמה תהליכים מקבילים: ברלין שלאחר האיחוד הפכה לעיר המגניבה באירופה, ובו בזמן אמסטרדם, שהיתה פעם מוקד העלייה לרגל של התיירים בישראל, התגלתה כניסוי החברתי הכושל בתולדות המערב שלאחר המלחמה והתפרקה מנכסיה. חשוב מכך, בניגוד לדור הראשון הטראומתי ולדור השני הפוסט-טראומתי, הדור השלישי שצמח בישראל כבר חש בנוח כשהוא מטייל בעיר מלאת האנדרטות. אחרי הכל, הבירה זולה יותר מאשר אצלנו, וגם ככה לכולנו יש דרכונים אירופיים, אז מה זה בעצם משנה? אפשר להתווכח אם התהליך הזה מלמד על נורמליזציה או דווקא על פרברסיה חמורה עוד יותר מאשר של הדורות הקודמים, אבל כך או כך, ההיסטריה המקומית סביב ברלין מלמדת כי גם בין היהודים לנוצרים, תמיד יש מקום ותקווה לכפרה.

יש לכם דוגמאות נוספות לאנשים שהמציאו את עצמם מחדש? ספרו לנו בפייסבוק

השתתפו בהכנת הכתבה: לילך וולך, חן רוזנק, אבנר שביט, עינב שיף

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully