"גם אתה הולך בערב לארוחה אצל נחמה?"
המלצר שהגיש לי את הקרואסון והקפה קיווה כנראה להדהים אותי. הוא צמצם את עיניו ונתן בי חיוך לא נעים.
מה לו ולארוחה אצל נחמה? למה מעניין אותו אם אלך לשם או לא? החלטתי לפטור אותו ב"אני לא יודע".
אמרתי: "גם אותך הזמינו?"
"אתה צוחק עלי, מה?" אמר המלצר ופניו הרצינו, "בחיים לא יזמינו אותי למקומות כאלה. בשולחנות שלכם לא יהיה אף פעם מקום בשביל אחד כמוני."
"ש?ב?ו?, תבוא הנה, יש עבודה!" קרא לו מעסיקו, שאינו אוהב לראותו מדבר עם הלקוחות.
שב?ו לחש איזה גידוף וניגש אליו.
הוא כנראה כבר עבד בכל בתי-הקפה שבתל-אביב, ועל-פי אדישותו וסלידתו המופגנת מהעבודה, גם מן המקום הזה ייפרד בקרוב. כעבור דקות אחדות חזר. שאלתי אותו: "איך אתה יודע על הארוחה אצל נחמה?"
"יש לי קשרים בכל מיני מקומות," אמר, מחייך אותו חיוך לא נעים.
הוא הביט לאחור, לראות אם בעל בית-הקפה עוד משגיח עליו ממקום מושבו הגבוה שליד הקופה. היתה שעת בוקר מאוחרת, רוגעת, עדיין היו כמה שולחנות פנויים.
"שמע," אמר שב?ו בלחש, "אני רוצה לבקש ממך טובה."
לבי ניבא לי רעות: קום והסתלק מיד!
"בחיים שלי לא ביקשתי דבר כזה משום חבר," הוסיף המלצר.
הוא כבר מונה אותי עם חבריו! מעולם לא היה לי שיח ושיג אתו. מפעם לפעם אני נועד לפגישה בבית-הקפה הזה, וכשהעוזרת עובדת אצלי, אני יושב שם בבוקר, לוקח עיתון ומזמין תמיד באותו הנוסח: "קפה הפוך בספל גדול וקרואסון מחומם; ובבקשה להביא קודם את הקרואסון המחומם." בזה מתמצות כל שיחותי עם המלצרים ועם זה העומד עכשיו לבקש ממני דבר שעוד לא ביקש משום חבר.
עכשיו זה רציני ומוטב שאניח מיד על השולחן את התשלום ואת התשר, ואסתלק.
מה הוא כבר יכול לבקש ממני? שאשתדל בשבילו אצל נחמה שתזמין גם אותו לארוחות שלה? הוא אמנם נראה מוזר, אבל לא טיפש עד כדי כך. האם יבקש ממני הלוואה? כן, זה נשמע הגיוני יותר, האנשים האלה צריכים תמיד כסף.
מאחד השולחנות קראו לו לבוא. הוא ניגש ושמע את ההזמנה, אחר-כך נעלם מן העין.
זה הזמן להשאיר את התשלום ולצאת.
כעבור שעה קלה חזר אלי, מביט בי מרוכז ושותק, עד שאמר חרש: "כשתהיה בארוחה אצל נחמה, מי יהיה אצלך בבית?"
"אף אחד. למה אתה שואל?"
"תן לי להיות בדירה שלך."
הוא ראה שאינני מבין.
"כמה זמן הארוחה הזאת אצל נחמה? שעתיים, שלוש?"
"כן. נניח."
"יש לי מישהי נהדרת. אהבה גדולה. ואין לנו איפה להיות לבד באופן מכובד. תן לי שעה אחת בערב בדירה שלך, שעה אחת, לא יותר."
הוא הצליח להכעיס אותי.
"תגיד לי, אתה לא גר בשום מקום?"
"כן, עם אשתי."
"אף פעם לא השאלתי למישהו את הדירה שלי."
"אין לך חברים?"
"אף פעם לא ביקשו ממני דבר כזה."
"באמא שלי, שום דבר לא יחסר לך בבית."
"באבא שלי, תאמין לי שאין שם מה לקחת."
"כשתחזור הביתה לא תראה שום סימן שמישהו היה אצלך."
אילו קמתי בזמן והסתלקתי מבית-הקפה, הייתי חוסך לעצמי את המועקה הזאת.
"אני אחשוב על זה," אמרתי לו.
"אתה צוחק עלי? מה, שאני אחכה עד הארוחה הבאה של נחמה?" רעד היה בקולו.
"אתה לא מבין? זה או היום או אף פעם. זאת ההזדמנות האחרונה שלי!"
"איזה הזדמנות?"
הוא היסס רגע והתריס: "לאהבה! כן, לאהבה!"
"למה דווקא אני?"
"כי אתה גר לבד."
"אתה יודע איפה אני גר?"
"לא. אני יודע רק שאתה גר לבד."
"טוב, תשמע, אני לא יודע מתי המשמרת שלך נגמרת. אבל תבוא לראות את המקום ולקבל את המפתח."
רשמתי לו את כתובתי.
הוא לחץ את ידי לחיצה ארוכה מן המקובל ומלמל משהו.
שוב רציתי לברוח.
"בן כמה הוא?"
"לפי ההערכה שלי, בין שלושים לארבעים. יותר לצד הארבעים."
"בדרך כלל המלצרים בבתי-הקפה צעירים יותר, סטודנטים."
"לכן הם מפסיקים לעבוד אחרי זמן-מה."
"אני לא יודע אם הוא סטודנט, אבל הוא בטח מחליף מקום עבודה כל חודש-חודשיים."
"איך הוא נראה?" שאלה נחמה.
"כמו גבר מזרחי בגיל הזה," אמרתי.
"ארבעים," פסק אחד בעל ניסיון, משתתף ותיק בארוחות של נחמה, "זה הגיל שכבר מחפשים מישהי בתואנה שזאת ההזדמנות האחרונה."
"כן, ככה הוא קרא לזה," אמרתי.
"ובבית יש אשה שמחכה לו שישוב הביתה," אמרה מישהי בשמץ מרירות.
"ואולי גם ילדים."
"על זה הוא לא דיבר."
"מה כל העניין?" שאלה מישהי, "זה הרי קורה בכל בית שני בעיר."
"אבל לא בכל בית שני נותנים לברנש מפוקפק לבלות את הלילה בדירה," אמרתי. "אני ממש זרקתי את הדירה שלי ישר לזרועותיו!"
"ורגשי אשמה?" שאלה נחמה.
"כלפיו? אין לי שום רגשי אשמה."
"אז למה אתה לא רגוע כל הערב? מרגע שנכנסת אתה לא מפסיק לדבר על זה, משתף את כולנו בסיפור, כבר לא מדברים על שום נושא אחר."
"משהו מכביד עלי. כמו בסיוט, עשיתי כל הזמן את ההפך ממה שרציתי. אני לא רוצה שזרים יסתובבו לי בבית!"
"מה כבר יכול לקרות שם? הרי אתה אמרת לו שאין מה לקחת אצלך בדירה."
"הוא לא גנב, אני לא חושד בו."
"אז מה אכפת לך? יש משהו שאתה מסתיר בבית ולא רוצה שזה יתגלה?"
"לא, ממש לא. על כל פנים, אני לא יודע על זה."
"בדרך כלל לא יודעים על זה. אז למה בכל זאת הסכמת?"
"זה הרבה יותר פשוט: אני לא רוצה להיות חרא."
"בעיני מלצר בבית-קפה."
"ובעיני עצמי."
"להיות כמו החבר'ה הטובים," פירש יאיר, בן-זוגה של נחמה.
"נכון," אמרתי, "בדיוק כך."
"פסיכולוגים, איפה אתם? כאן מתחילה העבודה שלכם!" קראה נחמה.
היא הבחינה במבוכה שאחזה בי וניסתה להקל את האווירה. היא קראה: "לכל הרוחות! מי סיפר לבחור הזה על 'הארוחה אצל נחמה'? הרי הכל התחיל בזה!"
"בטח הוא יושב כאן," אמרתי.
"אין ספק," אמרה נחמה. "אני מבקשת שהמדליף יזדהה."
היא העבירה את מבטה סביב השולחן, ספק בחומרה, ספק בהומור.
"מה אתה חושב על הבחורה?" שאל יאיר.
"לא ראיתי אותה. לפי מה שהוא מספר, היא יפה מאוד. אחרי הצהריים הוא בא לראות את הדירה שלי ולקחת את המפתח. הוא היה מבסוט מאוד מהדירה, אולי מתוך נימוס, והבטיח שעד שאחזור מהארוחה אצל נחמה, הם כבר לא יהיו שם, והכל בדירה יהיה מסודר; הוא אמר שממש לא אוכל להבחין שהם היו שם. ומחר, בקפה, הוא יחזיר לי את המפתח."
במסדרון נשמע צלצול מן הכניסה לבניין. נחמה קמה להשיב לטלפון הפנימי.
"מה? כן, כן, אני מבינה. אל תדאג, הכל יהיה בסדר. לא, הוא לא יכול לרדת עכשיו. בואו. דירה 7, קומה שלישית. מה? לא, זה בהחלט ברצינות. בבקשה, אני מזמינה אתכם לבוא, תהיו אורחים שלי. תעלו. כבר לא נשאר הרבה מהארוחה, אבל נרים כוסית יחד. בואו, אנחנו מחכים לכם. כן, אני רצינית!"
היא חזרה אל שולחן הסועדים ונתנה בי מבט אירוני.
"זה הוא," אמרתי לנחמה.
"זה הם!" היא אמרה.
"גם היא?"
"כן."
כעבור שעה קלה צלצלו בדלת הדירה, נחמה ניגשה לפתוח וכל הראשים נישאו אל המסדרון.
"ואיפה היא?" קראה נחמה כשראתה אותו לבדו.
הוא נכנס לחדר, לבוש יפה, מגולח למשעי, כמעט חתן בחופתו, והציג את עצמו בשמו.
"איפה היא, למה היא לא באה?" נשמעו כמה קולות מאוכזבים.
"היא נשארה למטה לחכות לי. היא מתביישת להיכנס."
"על מה יש להתבייש?" שאלה נחמה. "מה אנחנו, חיות טרף? בוא אתי!" ציוותה עליו, "נלך שנינו להביא אותה. היא לא צריכה לעמוד שם בחושך ולחכות. מה אמרת השם שלך?"
"ש?ב?ו?," אמר. "תאמיני לי, אני אומר לך שהיא לא תבוא. אל תכריחו אותה, היא בחורה עדינה. בבקשה, אל תלחצו עליה".
"איך קוראים לה?" שאלה נחמה.
"ר?זית," השיב שב?ו.
"איך?"
"ר?זית," חזר שב?ו על השם.
"ר?זית," מלמלה נחמה בתימהון.
"היא לא צריכה להתבייש," אמר אחד המסובים. "אנחנו ידידותיים".
"תראה," אמר לי ש?ב?ו?, "הנה המפתח שנתת לי, והוא לא בסדר!" הוא הוציא אותו מכיסו, ניגש אלי ונתן אותו בידי. "היינו צריכים להיות עכשיו בדירה שלו", הצביע עלי, "אבל הדלת לדירה לא נפתחת. היא בחורה חכמה, אל תחשוב שהיא לא מבינה שכולם כאן יודעים בשביל מה היא באה אתי לבית ההוא, ובטח כולם כאן דיברו על זה חופשי כל הערב. אני באתי רק לרגע, לפתור את הבעיה של המפתח". הוא הביט בי כמחכה לאישור.
שאלתי את ש?ב?ו? אם משך אליו את הדלת בידית, כמו שהראיתי לו, שאז המפתח מסתובב ביתר קלות.
"בטח! עשיתי כמו שאמרת. משכתי את הדלת, אבל המפתח לא מסתובב".
נחמה אמרה לשב?ו: "בוא נרד אליה שנינו, אולי בכל זאת אשכנע אותה לעלות אתנו".
כשהיו בחוץ הראה לנחמה את צלה? על ספסל בש?דרה, שם ישבה. הם ניגשו אליה, שב?ו ניסה לחבב עליה את נחמה, אבל היא אף לא פצתה את פיה להשיב לשאלותיה של המארחת ולא זזה ממקומה.
כעבור שעה קלה חזרה נחמה לבדה. "אני מבינה אותה", אמרה. "היא לא היתה צריכה לומר שום דבר. היא צודקת." ואלי פנתה ואמרה: "הם זוג מוזר, אבל הם נחמדים יחד. אני מציעה שתיקח אותם הביתה".
נפרדתי מן החברים לארוחה וירדתי אל השניים, שכבר עמדו ליד הכניסה ונראו כחוששים ממשהו.
היא אכן היתה יפה מאוד. הושטתי לה את ידי ולחצתי יד קרה. היא הציגה את עצמה: "ר?זית". שמעתי את עצמי אומר לה ברטט מסוים: "אני בעל הדירה, ואני אתן לכם אותה לכמה זמן שתרצו!"
ניגשנו למכונית שלי ופתחתי להם את הדלת האחורית. כשיצאנו לדרך שאלה רזית: "ואתה איפה תישן?"
"אני אסתדר, אל תדאגי," אמרתי לה. "אני יכול לישון גם במכונית. נוח מאוד לישון במכונית. הרבה פעמים ישנתי במכונית, כשעשיתי מילואים. גם יש לי פה דיסקים כשאני רוצה לשמוע מוסיקה. לא חסר שום דבר".
שב?ו הביט בשעונו. "עוד לא כל-כך מאוחר", אמר.
היא הביטה בו משתאה ולא אמרה כלום.
כשהגענו אל הבית, נראו שניהם עייפים מאוד, גם אני הייתי עייף והיין עשה את שלו.
"איך תחזרו הביתה אחר-כך?" שאלתי את שב?ו.
הוא הביט בי בעיניים לאות. "אני לא יודע," אמר.
"אז מה אתם מחליטים? עולים לדירה שלי ואני עוזב אתכם שם, או שאני מביא אתכם לבתים שלכם, או לכל מקום שתרצו?"
הם הביטו זה בזה.
רזית אמרה לשב?ו: "מה שתחליט, נשמה".
הוא חיבק אותה, טמן את פניו בחיקה וגעה בבכי.
הפניתי להם את גבי. חיכיתי ששב?ו יירגע והם יחליטו לכאן או לכאן. אבל שב?ו לא הצליח לכלוא את בכיו.
רזית אמרה לו: "אל תצטער, נשמה, בטוח שניפגש עוד פעם".
שוב יצאנו לדרך. רזית ביקשה שאקדים ואשיב אותה הביתה. כשהגענו אל מול ביתה, יצא גם שב?ו מן המכונית וליווה אותה עד לכניסה, שם אימץ אותה חזק אל לבו, והיא, בכוח מפתיע, הדפה אותו והשתחררה באחת מאחיזתו. מיד נבלעה בחדר המדרגות, והוא שב אל המכונית ואחרי שהורה לי את הדרך אל שכונת מגוריו, שתק ומשך שוב ושוב באפו.
לבסוף שאל אותי: "למה אתה לא מדבר אלי?"
"חשבתי שאתה רוצה שקט".
"לא".
"מה תגיד לאשתך, שבטח מחכה לך?"
"אין לי אשה, שיקרתי לך. אני גר עם אמא שלי ושתי אחיות".
"בן כמה אתה?"
"שלושים ושמונה. חשבת יותר, נכון? אני נראה יותר מבוגר".
"אמא שלך לא דואגת לך כשאתה חוזר הביתה מאוחר בלילה?"
"לא. אני גם עובד בפאב אחד בשעות המאוחרות. היא רגילה לזה".
"תפגוש שוב את רזית?"
"הכול נגמר. אתה זוכר, אמרתי לך שזאת ההזדמנות האחרונה שלי".
הגענו לביתו ואמרתי לו: "לילה טוב! עוד נתראה בבית-הקפה".
"לא," הוא אמר, "הפסקתי לעבוד שם".
"למה?"
"אני לא סובל אותם".
"יש לך מקום אחר?"
"אני אמצא, זאת לא בעיה".
"אני מאחל לך הצלחה".
"טוב," הוא הפטיר בחיוך מר, "תודה על המפתח". הלך אל פתח הבית, פנה לאחור, הסתובב ובכל זאת נופף לי בידו לשלום.
יצאתי לדרך בחזרה הביתה. הכנסתי לחריץ הנ?ג??ן את אחד הדיסקים שמשכתי באקראי מהמגירה. סטינג שר משירי ג'ון דאו?ל?נד העצובים. הם ליוו אותי כל הדרך הביתה.
כשנכנסתי הביתה, נרתעתי לאחורי והבטתי סביבי בחשד: ריח ז?רים עמד באוויר, אך לא היה איש בבית, רק שארית של נוכחות נמוגה והולכת. עברתי בחדרים. לא היה בהם אף סימן קל לשינוי. אף לא במיטתי, שנשארה בדיוק כמו שהצעתי אותה בסדינים הנקיים, כשחשבתי שתשמש את האורחים הצעירים. ריח הזרים הוסיף לרחף בחלל הדירה. כמו עוף שחור גדול פרש עליה את כנפיו.
ההזדמנות האחרונה / יהושע קנז, ראה אור במסגרת כתב העת "מסמרים"