ייתכן שזה לא הדבר הראשון שעולה לכם לראש, אבל עבודת הווידיאו שראיתם הרגע היא רימייק לסצנת הריקוד הבלתי נשכחת של ג'ון טרבולטה ב"שיגעון המוזיקה". אחת הסיבות האפשריות לכך שלא בטוח שהייתם מזהים את זה לבד היא העובדה הברורה למדי ג'ון טרבולטה ומכנסי הפדלפון שלו נעדרים מן המסך, ובמקומם קיבלנו טרנסוויסט הממלא את שני התפקידים הן זה של הגבר והן זה של האשה. אותו גבר חבוש בפאה, מאופר ולבוש כאשה, הוא האמן הצרפתי בריס דלספרג'ר המציג עיבוד חופשי ביותר ללהיט הקולנועי מהסבנטיז.
"הרעיון היה לקחת את הקונספט של הסצנה ולתת לה פרשנות אישית שלי", מספר דלספרג'ר בראיון טלפוני מביתו בפריז, לקראת הצגת העבודה בביאנלה לאמנות בהרצליה. "לא ניסיתי להיראות כמו הדמות המקורית בסרט, אלא יצרתי דמות חדשה שהיא איפשהו באמצע ביני לבין הדמות הקולנועית. זאת היתה סצנה שהיה כיף גדול לעשות אותה, כי היא מאוד מצחיקה והיא מדברת על לחלוק רגע של אושר".
צפו בקטע המקורי של טרבולטה מפזז:
ההומאז' העליז של דלספרג'ר לנענועים של טרבולטה הוא רק חלק קטן מן הפרויקט האדיר שלו - "Body Double", במסגרתו שחזר ב-15 השנים האחרונות סצנות שלמות מסרטים של אלפרד היצ'קוק ("פסיכו"), סטנלי קובריק ("עיניים עצומות לרווחה"), דיוויד לינץ' ("מלהולנד דרייב") בריאן דה פלמה ("לבוש לרצח", "תעתועי גוף", "התפוצצות" ו"אובססיה") גאס ואן סנט ("איידהו שלי) ועוד. בכל הסצנות הללו הדמויות המקוריות מחליפות את מינן ומגולמות בידי טרנסוויסטים.
בסצנה שנלקחה מהלהיט שהפך את טרבולטה לכוכב דיסקו, דלספרג'ר עצמו מסתחרר לצלילי "More Than a Woman", באקט שמעניק לשיר משמעות אירונית ואף חתרנית. ככלל, עבודתו של דלספרג'ר מאתגרת את התפיסה שלנו את המין, המיניות והמגדר כמה שמגדיר את הזהות שלנו.
הוא מתכתב ביצירתו עם תיאוריות קוויריות ומשתמש בקרוס-דרסינג כדי לצאת נגד האופן שבו התרבות מכתיבה את הדרך בה אנו חושקים. "מה שאתה רואה כילד בסרטים אלה הגדרות מאוד מסורתיות של מיניות והן לא מראות לך שאתה יכול ליצור את הסוג שלך ואתה יכול להיות חופשי", טוען דלספרג'ר, "זה ממש מגביל. רציתי לשנות את הסרטים שראיתי בילדותי כי חשבתי שהתפיסה של המין שהם מציגים היא מאכזבת".
האכזבה של דלספרג'ר מהסרטים שראה עשרות פעמים גרמה לו לקחת את אותן הסצנות שזכר בעל פה ולהקצין אותם עד גרוטסקה הרבה באדיבות אותן מלכות דראג שמשתלטות על התפקידים הראשיים. "הטרנסוויסט נותן את האפשרות של שני המינים בבת אחת. זה לועג לסצנות המקוריות במידה רבה, אבל בד בבד זה נוגע באנשים כי זה מרתק מאוד לנסות להיות מישהו אחר. זה נוגע כי במידה מסוימת אתה רואה את האשה אבל גם את הגבר שמתחתיה, ולהיפך".
מה שעוד מרתק בעבודות הווידיאו של דלספרג'ר הוא האופן שבו הסצנות הקולנועיות המוכרות מוצאות מהקשרן. רחבת הדיסקו של טרבולטה מוחלפת במקרה הזה בתפאורה לא שגרתית לריקודים. "את הרקע צילמתי בתוך מוזיאון בגרמניה", הוא משחזר. "היה מצחיק לעשות את זה שם. אחר כך עברתי למוזיאון לאמנות מודרנית בפריז ושם על רקע קיר כחול צילמתי את עצמי רוקד מול כל הנוכחים שם. כולם מסביב הסתכלו עליי ולא הבינו מה הבחור הזה עושה מול הקיר. כך שהווידיאו הסופי הוא למעשה קולאז' של שני מקומות".
התרכובת ההיברידית של דלספרג'ר זכתה לשם "Body Double", שהוא גם בעל משמעות כפולה כשלעצמו: הכוונה היא למושג הקולנועי של הכפיל, אך מעבר לכך זהו גם שמו של סרטו של בריאן דה פלמה (שתורגם בארץ ל"תעתועי גוף"). העיסוק של דלספרג'ר בקולנוע ספוג באהבתו למדיום מחד, וברצונו ל"לחשוף את השקר שבאשליה", מאידך.
"הקולנוע היא אמנות שמעוררת רגשות", הוא מוסיף, "תמיד ריתקה אותי האפשרות לספר סיפורים ובקולנוע זה כל כך חזק. זה מדיום שהוא מאוד פופולרי והיה חשוב לי לגעת באמצעותו בקהל. כשאתה רואה סרט אתה מנותק מהמציאות אבל בעבודות שלי אני עושה בדיוק את ההיפך, אני ממקם מחדש את הסצנות הקולנועיות במציאות".
הזיוף הבוטה של דלספרג'ר מאפשר לו דווקא לחשוף איזו אמת על הקולנוע, על האמנות ועל החיים בכלל. הוא לוקח את האשליה של הקולנוע ומכפיל אותה באמצעות האשליה של הדראג. לפעמים החיקוי של החיקוי יוצר בלבול, כך במקרה של סצנה ששחזר מ"חוקי המשיכה" של רוג'ר אייברי (2002) בה מתאבדת אחת הדמויות הנשיות באמבטיה. דלספרג'ר לקח את הסצנה ומתח אותה לכדי עבודת וידיאו של 20 דקות בהשתתפותן של 11 שחקניות לא מקצועיות. "באחד הראיונות שהענקתי שאלה אותי עיתונאית 'האם הרגת את כל השחקניות שלך בשביל הסצנה?'. איזו שאלה מטומטמת, אבל נורא מצחיקה. ברור שהרגתי 20 אנשים כדי לעשות את הסצנה".
*הביאנלה לאמנות בהרצליה תיפתח ביום ב' ותימשך לאורך חול המועד סוכות
הפרטים המלאים על אירועי התרבות באתר הביאנלה בהרצליה