איך ריטה משנוררת מכם כסף: חמש הערות על טלוויזיה

מדיניות השנור היא משהו שלמדנו להסכין איתו כישראלים – אם לא צדק חברתי, והפניית משאבים ממשלתיים אז לפחות תמיד אפשר לסמוך על ולסחוט את הלב היהודי החם והקהילתי. אבל גם איך לבקש תרומה צריך לדעת לעשות. הפעם גייס ארגון "הרוח הישראלית" מטעם הסוכנות היהודית, את ריטה, כדי שתפרוט על מיתרי הנפש, ובפרסומת היא מקריאה ספר ילדים לכאורה – "ליאור סיים לאכול את שאריות ארוחת הערב, אמא שלו סטרה לו ואמרה "בגללך לא נשאר לי אוכל. אביו דחף אותו בכוח [...] וצעק – 'חבל שבאת לעולם'".

הטקסט המופרך בניסוחו והקריינות מלאת הפאתוס היבבני של ריטה הופכים את הפרסומת למישמש פארודי מרים גבות; שיותר משהוא מרכך הוא בעיקר יוצר ניכור ותמיהה על כך שמישהו שם מאמין שבאמת אפשר לעשות לקהל הצופים מניפולציה שקופה וגסה כל כך.

"זה לא צדק", סרטה המטריד והמרתק של טלי בן עובדיה (רביעי, קשת), הראה איך עושים דוקו לגיטימי בפריים טיים של ערוץ 2. בן עובדיה השתמשה בצורה חכמה בנושא מעט שחוק, כזה שמעטר כתבת מגזין, כמו האופן שבו עסקאות טיעון לעתים מותיר משפחות שאיבדו את יקיריהן מצולקות מכל הכיוונים: הן גם חוו טראומה אישית של אובדן ילד, למשל, וגם למעשה איבדו את האמון במערכת המשפט הישראלית.

אבל בן עובדיה, בניגוד לכמה מעמיתיה, לא עשתה לעצמה חיים קלים והשקיעה זמן ואנרגיה בסניגורים, אותם אנשים שהטוקבקיסטים אוהבים לשנוא ולהגיד שהם משחררים רק רוצחים ואנסים מהכלא. "זה לא צדק", מעצם שמו, נטה בבירור לצד של המשפחות והאשים בעיקר את מערכת המשפט בהתפרקות תחת הנטל והעומס, אבל גם ידע להגיד - לכל נאשם יש זכות להגן על עצמו וכל עורך דין מחויב להשיג את העסקה הטובה ביותר ללקוח שלו, באמצעים שאפשר לו החוק. פעם זהו אדם שפל שפגע וברח, בפעם אחרת זה אתם המואשמים על לא עוול בכפיכם.

אין מילים להסביר עד כמה מוצדקת ההיסטריה סביב סרטון היוטיוב בו נראה מתן חודורוב הופך הופעה של שלמה ארצי בקיסריה למסיבת אסיד. תנועות הריקוד הבלתי נשכחות שלו לעומת דמותו הרובוטית הפכו את הצפייה במספר השניות שלו מול הביצוע של "זה מה שנשאר" לסוג של קאלט לא פחות גדול מחתול שיודע לנגן על פסנתר.

לחודורוב היו כמה אופציות להגיב לבאזז ברשת סביב הסיפור: הוא יכול היה להתבייש בפינה ולצפות בכל מבקריו חוגגים על אובדן השליטה, למשל. ככה קונטרול פריקס מגיבים לרוב. במקום, הוא עלה לשידור ב"הצינור" של גיא לרר ואמר: "זה אני, מה תעשו?", והתגובה הזו עוררה בדיוק את אותן תחושות מול ההתפרעות שלו בקיסריה: אמפתיה לבן אדם שיודע שקור רוח זו תכונה נפלאה וחשובה לדיווחים מוועדת הכספים ומשדרות רוטשילד, אבל לחיות זה חשוב לא פחות.

לונדון את קירשנבאום לא צריכים להוכיח יותר שום דבר לאף אחד. הם עשו את שלהם, הם יכולים לעשות מה שבא להם, ואם לא מוצא חן בעיניהם השכר שלהם, הם יקומו ויילכו כמו שהוכיחו שהם יכולים לעשות. בדיוק מהמקום הזה, שלא מנסה להוכיח כלום לאף אחד ולחשבן – הם מראים ערב ערב שהם העיתונאים הכי חדים, מעודכנים, חתרניים ולעניין בטלוויזיה. גם כשעיניהם נראות כבדות ומנומנמות מאחורי המשקפיים, והם לא עסוקים בלספק ריאקשיינים למצלמה, הם מזנקים מכיסאם ברגע שנאמר כל דבר בעל ערך התייחסות, וממשיכים להיות חדים ומדויקים הרבה יותר מרוב הצעירים המזיעים והלהוטים לרצות.

על נקמת החנונים, שחזרו בשנות האלפיים והוכיחו שאולי לא ישיגו את כל הבחורות אבל בהחלט ישיגו את הכסף והתהילה – כבר אין ממש מה לחדש. אבל הייצוג הטלוויזיוני שלהם בהחלט עבר אבולוציה משל עצמו – מהסייד קיקס שזכו להיכלא בארוניות במקרה הטוב, ולהרטיב במכנסים כשבחורה יפה מנשקת אותם במקרה הרע, הם התמרכזו, ולפחות ב"המפץ הגדול" שחזרה לעונה חדשה בארה"ב, הם הפכו להיות העיקר.

"המפץ הגדול" היא גילטי פלז'ר בלי האשמה – היא אולי לא סופר מתפתחת, והמהלכים הדרמטיים שלה נעים יותר על ציר רוחב מגובה; אבל היא כל כך חיננית, פינג-פונגית ואינטליגנטית שזה מפצה. עד שתגיע העונה החדשה, במקום לצפות ברוס הטרחן בשידורים החוזרים של "חברים", עדיף לצפות בשידורים חוזרים בשלדון קופר האובססיבי והנוירוטי – לפחות התואר שלו הוא במקצוע שמקבלים עליו פרסי נובל.