וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"בנהלל לא בוכים": דיוקן רגיש של שבר ציוני

לילך וולך

9.10.2011 / 6:55

"בנהלל לא בוכים", הסרט אודות משפחות השכול מהמושב המפורסם, לא חשף אולי עובדות חדשות, אבל הוא כן סרט רגיש ונוגע ללב

יום כיפור הוא מועד יהודי, אבל עוד יותר מזה – הוא יום ישראלי, והמשמעות שלו נקשרה והתפתלה בתוך עצמה עם המלחמה ההיא. מושב נהלל, כפי שמזכיר לנו סרטה של ציפי ביידר, איבד שבעה מבניו במלחמת יום הכיפורים; ולאורך השנים ומלחמות ישראל שכל 40 מבני המושב הקטן, ומאז הוא שותק.

"בנהלל לא בוכים", הוא השם הקולע שהעניקו לסרט התיעודי שחוזר אל בני המושב המבוגרים כבר, כדי לנסות ולפענח את הקוד האתי והגנטי שזורם בעורקי התושבים. השנים ריככו את בני נהלל, אולי התישו, אולי החלישו – לצד פנים חתומות וחרושות קמטים של קשישי העמק, אלו שספגו את האתוס ההתיישבותי ממש ממקור ראשון, המסרבים להביע רגשות– ישנם גם אלו, השכולים 'החדשים', של מלחמת יום הכיפורים. הם כבר מרשים לעצמם בזהירות לדבר על רגשות, לפעמים לראשונה מול המצלמה, העדינה והלא נדחפת של ביידר.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
השכול שובר את מסורת השתיקה. מתוך "בנהלל לא בוכים"/מערכת וואלה!, צילום מסך

בנהלל לא רק שלא בוכים, בנהלל לא מדברים על הדברים, כך מסתבר. ואז בעצם מסתדר עבור הצופה ההיגיון הנהללי המרומז – מי שבוכה שואלים אותו על מה הוא בוכה, וכשסכר המילים ייפתח, אין לדעת מי יהיה מסוגל לחזיר אותן פנימה. לא מדברים, כיוון שהטלת ספק היא מסוכנת למבנה התיישבותי אדוק כמו מושב נהלל, שנשען על העיקרון של "פחות דיבורים, יותר מעשים".

נהלל מאז ומעולם היתה הסמל הלא מעורער של מלח הארץ – כששאר המדינה עוד נקרעה לגזרים בעליות שנראו לבני המקום שונות ומשונות; בגלותיות, בטראומות ממזרח וממערב, בנסיון להבין איך יוצרים מהמישמש העדתי וההתנהגותי הזה מדינה אחת – נהלל כבר היתה אימפריה זעירה ומורמת מעם משל עצמה.

בני עמק יזרעאל השזופים, היחפים וזקופי הקומה היו עמוד האש הפרטי של כל המדינה. העברית שלהם היתה תמיד מצוחצחת ונוקשה; אשכנזים שלמדו את המיטב מהערבים; סוציאליסטים בלי יותר מדי ברברת שמחזיקים את האתוס הישראלי על כתפי כל אחד ואחת מיפי הבלורית והתואר.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
בלי אסי דיין ובלי יהונתן גפן. מתוך "בנהלל לא בוכים"/מערכת וואלה!, צילום מסך

אבל כמו שחושף הסרט "בנהלל לא בוכים", על היותך מלח הארץ משלמים מחיר – על הגבישיות הקשה, על כך שאסור לבכות פן הדמעות ימיסו את מי שאתה. נהלל הוא אולי מושב חילוני לחלוטין, אבל הדת הפרטית שלו אכזרית כמו כל דת; היא משתיקה, היא מנהלת משמרות צניעות שבוחנות בעין נוקדנית את המאמינים בה, והיא מבטלת את הספק של הפרט - כי עם הספק מגיעה הכפירה.

הסרט "בנהלל לא בוכים" היה יכול להיות רחב יריעה יותר, ויכול היה לבחון בראי הדורות הכולל את הצעירים יותר שבבני המושב, כדי לייצר קו אורך שחושף את תהליך הכפירה וההתפתחות בנהלליזם. התיעוד בוחר להיעצר בשכולים, ובעיקר באלמנות של מלחמת יום הכיפורים. אלו שבחרו לעזוב את הקן המגונן והחונק; אלו שהתרחקו על מנת לחזור אחרי שנים, ואלו שנשארו בעמק אבל פיתחו לעצמן מישנה משל עצמן.

תהליך הכפירה בקוד של "אנחנו מגש הכסף" ושברו של החלום הציוני הגיעו כמובן גם אל נהלל, כפי שחילחל לישראל כולה. אבל ביידר עוסקת בזעיר האנפין של העמק – בתהליך העדין, הלא מרעיש ולא רעשני שעבר על נהלל. כמו מושאי התיעוד שלו, זהו סרט מאופק שלא סוחט את הצופים בו להזיל דמעה בכוח. הוא אינו מזעזע, אינו מרטיט אמות סיפין, ולא בהכרח חושף עובדות חדשות. גם כך, הוא רגיש ונוגע ללב.

  • עוד באותו נושא:
  • נהלל

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully