כשיצא "Nothing But The Beat", אלבומו החדש והכפול של דיוויד גואטה, הדי ג'יי ומפיק הדאנס המצליח בעולם כיום, הוא לווה בטריילר לסרט תיעודי באותו השם על מפעלותיו של גואטה. כך, בשלוש דקות כמעט נמרחים עליו טאלנטים בשווי מאות מיליוני דולרים, מוויל איי.אם של הבלאק אייד פיז ועד Usher וסנופ דוג, כולם מסבירים מדוע גואטה הוא האיש היחיד שיכול לגרום להם לזוז.
אבל מביניהם, בולטים דווקא שני קולגות ותיקים שלו לעולם הדאנס, קולגות שלא יכולים להיות רחוקים יותר זה מזה סגנונית, ודווקא מהם אפשר להבין מה בעצם הופך את גואטה מעוד סרח עודף של הדאנס-מיינסטרים העייף לקולה של התקופה. "במשך שנים היינו הבן הממזר של עולם המוזיקה", אומר עליו הדי ג'יי דיוויד מוראלס מצד אחד, "בגללו, כולם רוצים שיהיה להם אלבום דאנס". "הוא הפרצוף של הדור", אומרים עליו 2 Many Dj's, צמד איכותי ויוקרתי שלידו האומצה-אומצה של גואטה לא שווים יותר ממסיבת חמישי בערב באומן 17, "הוא מאוד אותנטי לגבי מה שהוא רוצה ולכן הוא מצליח".
הטריילר לסרט הדוקומנטרי על דיוויד גואטה:
השילוב בין המוטיבציה לנצח את המעמד הנמוך ממנו הגיע גואטה לעולם הדאנס לבין אותה "אותנטיות", היא שהופכת את 2011 לשנה של דיוויד גואטה; "Nothing But The Beat", אלבום חמישי וכפול של אולסטארז מחד גיסא וטראקים אינסטרומנטליים מאידך גיסא, השתלט על המצעדים; הסינגלים מתוכו (כמו "Where Them Girls At" עם ניקי מינאז' ופלו-רידה) הפכו ללהיטים מידיים וכולם רוקדים לפי הקצב שיוצא מהמקלדת הקטנה שלו.
"שנתיים שחיכיתי לרגע הזה, שבו אני אגיד שהצלחתי", הוא מספר בראיון בלעדי לוואלה! תרבות. "שנתיים שזה כל מה שאני חי. הפחד הכי גדול שלי הוא שאני לא יודע איך ליהנות מהרגע הזה בכלל. אני כל כך היפר-אקטיבי, עושה עשרה דברים שונים במקביל. אני חייב ללמוד להירגע".
דיוויד גואטה בוואלה! Music
הקליפ של גואטה ל-"Where Them Girls At"
לגואטה לקח כמעט 15 שנה להשתלט על עולם הפופ. הוא עושה את זה בגיל 43, אחרי שנים של חפירות במועדוני פריז, ואז איביזה ולמחרת היקום. מספרים עליו שהוא אדם מקסים ושווה נפש, שמסרב לחיות את הווידה-לוקה של הדי ג'ייז הגדולים בעולם, כמו טייסטו, למשל. הוא נשוי פלוס שני ילדים קטנים (7 ו-4) ומבלה איתם את מעט הזמן שאינו מסתובב בעולם. "אתה תצחק, אבל החיים שלי לא השתנו יותר מדי מאז ההצלחה", הוא אומר.
צודק, זה באמת מצחיק.
"נשבע לך. אני עובד ביום ומנגן בלילה, כמו שעשיתי כל השנים. אמנים ההבדל כרגע הוא שבמקום לנגן לאלף איש אני מנגן ל-20 אלף ובמקום לעבוד על מוזיקה מחתרתית, אני עובד עם הכוכבים הכי גדולים בעולם".
ממש, שינוי מינורי.
"תראה, ברור שגדלתי אמנותית, אבל אחת הסיבות שהאלבום החדש הוא כפול היא כדי לרצות את כל הצדדים שבי זה שרוצה להיות הכי גדול בעולם ושהדאנס יהיה גדול כמו ההיפ הופ, למשל, וזה שרוצה להישאר דיוויד גואטה הישן, שמתקלט במועדון עד אור הבוקר".
על שני הצדדים שבך אומרים שהם בינוניים במקרה הטוב. שאתה מסחרי מדי, שאיבדת את הטאץ' של האנדרגראונד.
"הבעיה שלי בכל הקריירה היתה שתמיד לא ידעתי לעמוד במקום אחד. זה דיון מצחיק אני לא יודע מה זה אנדרגראונד או מסחרי. אף פעם לא היה אכפת לי ולא האמנתי להייפ סביב סגנונות או דברים ולכן הייתי שנים אאוטסיידר בעולם הדאנס. אצלי יש רק כלל אחד אם זה גורם לי לרקוד, אז מצוין ואפשר לקרוא לזה אנדרגראונד, מיינסטרים או מוזיקה לילדים".
והילדים משחקים תפקיד חשוב באג'נדה של דיוויד גואטה, אדם קוהרנטי ונחמד למדי, שבאופן נדיר למעמדו מתעקש להסביר למה הוא צודק ואחרים, אלו שחושבים שמדובר בסוג של יוסי גיספן פלוס תמיר צור לאמריקה ואירופה, טועים. אני, הוא מזכיר לכולם, הייתי שם כשהמושג "אומת הדאנס" נולד. היום, כשהוא המלך של אותה אומה, שכבר הפכה ליבשת, מי אתם שתבואו אליו בטענות?
"בסוף שנות ה-90 היתה ריאקציה", הוא משחזר. "מה שאני ועוד יוצרים אמרנו הוא 'אם אתם המדיה, חברות התקליטים, הטלוויזיה לא אוהבים אותנו, אז גם אנחנו לא אוהבים אתכם. ההבדל היחיד אצלי הוא שאני אדם חיובי, ולכן תמיד ניסיתי למצוא את הנוסחה כדי לשלב את הצימאון העצום למוזיקה אלקטרונית עם המיינסטרים של אותם ימים. זה היה קשה בלי תמיכת התקשורת והתעשייה, אבל תראו איפה הם היום".
זה לא עוזר לך בביקורות. קראת מה שכתבו על האלבום האחרון שלך?
"אני לא קורא ביקורות בשנים האחרונות. כשהייתי קורא ביקורות טובות, הייתי קצת שמח אבל מאוד חשדן. ביקורת גרועה לעומת זאת, עושה אותי עצוב מאוד. הבנתי שעל הביקורות על האלבום האחרון אני צריך לוותר, אם כך".
הילדים לפחות בכיס שלך.
"לא הייתי מנסח את זה ככה, אבל מה שנכון הוא שלילדים החדשים לא אכפת מביקורות או הייפ או כל דבר אחר שמתווך ביני ובינם. עבור הדור שלי הייתי קצת חייזר, כי לא כולם חשבו שככה צריך לעשות דאנס, אבל ההצלחה שלי עכשיו מוכיחה שהילדים אוהבים את הדרך שבה אני אוהב מוזיקה. כולם אוהבים את המוזיקה שלי, לא משנה אם אתה בא מהרוק או ההיפ הופ ומבחינתי, זה אומר שאומת הדאנס ניצחה כי כיום היא לא רק קונספט. אומת הדאנס היא המציאות".
ואתה המלך של האומה הזו?
"אני לא יודע אם אני קולו של הדור, אבל אני יודע שאחרי האלבום 'One Love' וקטעים כמו "I Gotta Feeling" עם הבלאק אייד פיז, הצליל הזה הפך להיות מרכז עולם הפופ".
הקליפ של גואטה ל"Little Bad Girl":
אם כן, למרות התשובה הדיפלומטית האחרונה, נראה שברשימת ה"דברים שצריך לעשות עד גיל 45" של גואטה נמחקו כמה סעיפים שקשורים בהצלחה מקצועית. עם זאת, הוא מתעקש, מדובר לדבריו באדם עם רשימת דרישות מינימלית ("בקושי כמה דרינקים, לא הרבה") ומעט מאוד אנשי צוות ("אין לי כוח לפמליה גדולה"). הוא הכחיש שמועות על עבודה עם U2 ועם מדונה, והחלום שלו זה בכלל לעבוד עם אדל ("אני יכול לעשות דברים מדהימים עם הקול שלה"), אבל בעיקר להמשיך לגעת, פיזית, באנשים: "אני לא רוצה להיות מבודד", הוא אומר. "אני הכי מפחד מזה שההצלחה תיקח אותי מאנשים. אני בא כדי לרקוד איתם, לא מעליהם. אין לי אובססיה סביב תהילה".
בגיל 43, לא מעייף קצת לעבוד ביום באולפן ובלילה בהופעות?
"תאמין לי, בין כל הדברים שאני עושה העבודה הכי פחות מעייפת אותי. ואני לא עושה סמים. בכלל".
אתה מפחד שיום אחד כל זה ייגמר?
"יותר מהכל, לכן אני עובד כל כך קשה. להרבה מפיקים יש את הרגע והוא נגמר. אני מקווה שהרגע הזה יישאר ארוך ככל האפשר".
ככה נראית הופעה של דיוויד גואטה:
לסיום, גואטה, שאביו הוא ממוצא יהודי והוא קיבל חינוך יהודי, מתעקש למסור את אהבתו למעריצים בישראל, אלו שביקרו אותו בהמוניהם במסיבה האחרונה שתקלט בה כאן. "מהיכן שבאתי החינוך הוא מאוד יהודי-שמרני ולכן חשבתי שכשאגיע לכאן אפגוש מדינה סגורה מאוד", הוא מספר. "כשאכן באתי בפעם הראשונה, לפני כמעט עשר שנים, לקח לי כמה ימים לצאת מההלם ולהבין שחיי הלילה בישראל מדהימים ואלוהים איזה משוגעים יש לכם שם".
אם תוכל לספר את זה לכמה מהמוזיקאים שאתה עובד איתם,
זה יהיה נחמד.
"תראה, אני תמיד אומר שאם לא מדובר במלחמה אני צריך להגיע, וזה בכל מקום, לא רק בישראל. חשוב שאמנים יבואו לישראל כי החיים נמשכים ולאנשים מגיעה מוזיקה. אבל רק אם אין מלחמה, כן?"