פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ג'ורג' הריסון בסרט של מרטין סקורסזה: למקרטני ולנון אין סרט כזה

      הסרט של מרטין סקורסזה על ג'ורג' הריסון לא רק מביא ראיונות מצוינים וקטעי ארכיון יפים, אלא ממציא את הריסון מחדש ביחס ללנון ומקרטני

      ג'ורג' הריסון תמיד היה התשובה האליטיסטית לשאלה "באיזה צד אתה – לנון או מקרטני". הדומיננטיות של שני מנהיגי הביטלס לעומת התדמית הביישנית של הריסון וכמובן חלקו היחסי ביצירה של הלהקה הספיקו לו כדי להפוך לאייקון רוקנרול כמובן, אבל לא לאייקון ברמתם של השניים.

      "George Harrison: Living In A Material World", הסרט התיעודי שיצר מרטין סקורסזה אודות הריסון, הוא נקודת מפנה משמעותית וחשוב מכך – יפה ומרגשת, לפניו של הריסון מול דור שלא נולד כשהביטלס עלו לגדולה. ללא קשר למילה אחת שנהגית מפי המרואיינים הרבים והאיכותיים בסרט (מפול מקרטני דרך המפיק המוזיקלי של הביטלס, ג'ורג' מרטין ועד טום פטי), החשיפה המרוכזת לשיריו של הריסון ברקע צילומי הארכיון הנפלאים (סטילס ו-וידאו) שסקורסזה אסף במשך שנתיים, היא כבר אפקטיבית כמו כל אוסף להיטים שחברות התקליטים הקורסות דואגות להנפיק אחת לשעתיים.

      לא שמישהו שכח את המילים של "Something" או לחילופין "My Sweet Lord" מקריירת הסולו, אבל יש משהו אחר בחוויה של האזנה לשירים תוך כדי צפייה בקורות חיים כל כך צבעוניים ויפים, שבחלקם מספרים את שאירע מאחורי השירים האלו. כשקלפטון מתאר כיצד הריסון קרם עור וגידים ל-"Here Comes The Sun", בחוץ יכולה לשרור טמפרטורה של מינוס 19 מעלות – השמש פשוט מצטיירת ממנו.

      ג'ורג' הריסון בוואלה! music

      מצאתם את הסרט? יש הפתעות בפייסבוק שלנו

      צפו בטריילר לסרט:

      צפייה בכל סרט שנמשך 208 דקות בסך הכל היא לא חוויה קלה. השידור בארה"ב של "Living In A Material World" חולק לשניים וטוב שכך, אבל גם ביחידה אחת, סיפור חייו של הריסון מספיק סוחף ומרתק כדי להחזיק גם למעלה משלוש שעות.

      בנוסף, סקורסזה מצליח להתחמק באלגנטיות מהנפילה בבור "העוד סרט על הביטלס" ועל אף שהסרט מתעכב ארוכות ובצדק על שנותיו של הריסון בלהקה, התחושה היא שהזרקור נמצא תמיד במקום הנכון. למעשה, האופן שבו סקורסזה בוחן את תפקידו של הריסון בלהקה הוא אולי החידוש הכי מרענן בהסתכלות התרבותית הענפה והשחוקה על הביטלס.

      הראיונות עם פול מקרטני ורינגו סטאר סיפקו את הסחורה הצפויה, אבל דווקא השיחות עם קלפטון, המפיק קן סקוט וכמובן עם ג'ורג' מרטין, הם שציירו את הריסון כדמות דומיננטית ורלוונטית להתפתחות המוזיקלית של הביטלס, בוודאי בכל מה שקשור לפתיחותם כלפי תרבות המזרח, הקשר עם המהרישי וגם ההחלטה להמשיך הלאה ולהתפרק. קטעי הארכיון של הופעות הלהקה והעריכה הנבונה שהתמקדה בצילום הסולואים הנפלאים של הריסון היא ערך מוסף, שהופך סרט תעודה כה מקיף למשהו שהוא גם פנינה מוזיקלית.

      הביטלס (GettyImages , Keystone)
      לא עוד סרט על הביטלס (צילום: אימג'בנק - GettyImages)

      גם חייו האישיים של הריסון זוכים ב-"Living In A Material World" לטיפול שבין אוהב לעיתונאי: למשל, אריק קלפטון מעביר בעדינות אך בנחישות את סיפור "גניבת" אשתו הראשונה של הריסון, פטי בויד ואוליביה הריסון, אשתו השנייה, רומזת ברגישות אך באופן בולט ש"ג'ורג' אהב נשים" וש"הסוד לנישואים ארוכים הוא פשוט לא להתגרש". הדברים האלו שבאו מאנשים שחשו מאוד קרובים להריסון מונעים מ-"Living In A Material World" להפוך לסרט תעמולה בשירותו של הריסון ובמקום זאת משרטטים דיוקן של אדם מורכב וסוער. גם השימוש בסמים, הגמילה והנפילה בחזרה אליהם מצוינים בסרט במפורש וללא התנצלות וגם ללא נימת ביקורת.

      ההחלטה של סקורסזה נובעת מאהבת האמת שהוא חש לסיפורו של הריסון וגם למוזיקה שיצר. התפיסה שלו היא שמוזיקה היא נושא סוער ומרעיש שבכדי להגיע למיצוי חייבת לערער את האמן משיווי משקל – ומכאן שהוא חייב להתנהג באופן שונה מיתר בני האדם. זו תפיסה שהתבטאה היטב גם ב-"No Direction Home" שיצר סקורסזה על בוב דילן ומקבלת משנה תוקף בסרט הנוכחי. ההבדל הוא שכנראה ג'ורג' הריסון היה פשוט אדם נחמד יותר, וממילא לא נמצאו הרבה מילים רעות לומר עליו.

      ג'ורג' הריסון בפעולה

      סרט דוקו-מוזיקה טוב לא רק גורם לך לרצות לשמוע שירים של האמן או התקופה בהם עסק הסרט, אלא מנסה לתת לך את התחושה שגם אם לא כתבת את "What Is Life", הביוגרפיה של מושא התיעוד יכולה ללמד אותך משהו.

      "Living In A Material World" מלמד על אדם שנולד ללא כל אמצעים או סביבה שתגרום לו לחשוב שהוא מישהו או משהו, אבל המנוע הפנימי שלו בער עד יומו האחרון. ג'ורג' הריסון ידע שהוא לא חייב להיות תמיד בפרונט כדי לבטא את עצמו באופן מקסימלי, וכשהגיע הזמן שכן רצה לקחת את הצעד קדימה – עשה זאת בסטייל ובאלגנטיות של מי שבטוח ביכולת שלו להצדיק את המהלך, מבלי לדרוך על גוויות בדרך. זה שיעור חשוב לא רק למוזיקאים, אלא לכל מי שמבקש לפרוץ את מסגרת הבינוניות של החיים האלו. בכך, מרטין סקורסזה נתן להריסון אולי את גלעד המורשת המפואר ביותר שהריסון יכול היה לדמיין. מעתה, אתם יכולים להגיד שאתם בצד של לנון או מקרטני, אבל דבר אחד בטוח: הריסון קיבל את הסרט הכי טוב.