האנתולוגיה של Throwing Muses: בלי להיטים, עם שירים אפלים וקאברים

25 שנה חלפו מאז אלבום הבכורה הסלף-טייטלד של "Throwing Muses", להקתן של האחיות החורגות קריסטין הרש וטניה דונלי – שתיים ממלכות הרוק האלטרנטיבי האמריקאי של הניינטיז. לכבוד המאורע מוציא הלייבל הבריטי 4AD אנתולוגיה כפולה של הלהקה האמריקאית הראשונה שהוחתמה אצלם, לפני הפיקסיז, הברידרז וכל היתר.

“Anthology” של "Throwing Muses" הוא לא אוסף להיטים שמטרתו לרצות את המעריצים עם פלייליסט מוכר וידוע. את הקטעים בדיסק הראשון בחרו חברי הלהקה, ששלפו את השירים שהם הכי אוהבים משמונת האלבומים וחמשת האי.פיז שלהם, ללא סדר כרונולוגי. הדיסק השני מכיל בי-סיידז, קטעים נדירים ושפע של קאברים – לביטלס, הנדריקס ואחרים, וגם הגירסה המוצלחת ביותר שהוקלטה אי פעם למזמור הנוצרי הפופולרי “Amazing Grace”, שמרוקנת אותו מהפאתוס שלו – באופן שבשום אופן לא היה עובר את שופטי "אמריקן איידול" – והופכת אותו לקטע קאנטרי-פופ נונשלנטי.

ניכר שחברי הלהקה מעדיפים את השירים האפלים, המוזרים והמטרידים שלהם הרבה יותר מאשר את השירים החמודים והשמחים. שני האלבומים הכי מסחריים של הלהקה, “Hunkpapa” ו-“The Real Ramona” בקושי מיוצגים כאן, וזה לא קשור לאיכותם – הראשון אמנם היה אלבום לא משהו, אבל השני היה מעולה.

הסמי-להיט הכי גדול שלהם, “Dizzy” העולץ מדי מ“Hunkpapa”, נעדר מהאוסף, אך בכל זאת יש בו גם כמה משיריהם המוכרים, כמו "Hate My Way", שאולי מייצג את קריסטין הרש הדו-קוטבית יותר טוב מכל שיר שכתבה אי פעם; “Furious”, שכשמו כן הוא; ו-“Bright Yellow Gun” מאמצע הניינטיז, שמציג את הלהקה בתקופת הגראנג' שלה, והרש נשמעת בו כמו שילוב בין סטיבי ניקס לקורטני לאב. אגב, זה הסינגל היחיד שהלהקה בחרה לכלול בכל אסופה הזאת.

קריסטין הרש, שפועלת כבר שנים בשולי הרוק האמריקאי, נולדה באטלנטה להורים היפיים וגדלה ברוד איילנד. אביה, פרופסור לפילוסופיה, לימד אותה לנגן גיטרה בגיל תשע והיא מיד החלה לכתוב שירים. את "Throwing Muses" – מעין פרוטוטיפ מוקדם ללהקות אינדי של בנות, סטייל סליטר קיני - הקימה עוד בתיכון, בתחילת האייטיז, עם אחותה החורגת (שפרשה מהלהקה בתחילת הניינטיז כדי להצטרף לברידרז של קים דיל ובהמשך הקימה את Belly) וכמה חברים מבית הספר.

לפי עדותה, היא לא הקימה את הלהקה כי היא אהבה מוזיקה – פשוט לא הייתה לה ברירה. אם היא לא הייתה כותבת שירים היא הייתה משתגעת. בשנה שעברה יצא הספר האוטוביוגרפי שלה, “Rat Girl” – שיצא השנה מחדש בשם היומרני והמאוד לא חינני “Paradoxical Undressing” – שמתמקד בשנה אחת בחייה, באמצע שנות השמונים. באותה שנה השיגה להקתה חוזה הקלטות, היא גרה בסקוואט ברוד איילנד (ממנו היא משחזרת אנקדוטות משעשעות), אובחנה כסכיזופרנית (מאוחר יותר הסתבר שמדובר בכלל במאניה-דיפרסיה), ניסתה להתאבד וילדה את הבכור מבין ארבעת בניה. אבל כל הטירוף התחיל עוד לפני זה, כשהרש הייתה בת 16, ונפגעה בתאונת פגע וברח שהעיפה אותה מהאופניים.

המיתוס המוכר ביותר לגבי קריסטין הרש הוא שמאז אותה תאונה, בה נפגעה בראש, היא שומעת קולות, והדרך היחידה שלה להתמודד עם הקולות האלה היא לקרוא להם שירים. רק אחרי שהיא מבצעת אותם על במה ומקליטה אותם הם עוזבים אותה והיא חשה הקלה. אבל ההקלה היא זמנית בלבד. כפי שהיקף האנתולוגיה מוכיח, הקולות בראשה חוזרים ושבים.

למרות הדיכאון שהרש ידעה בחייה, המוזיקה של "Throwing Muses" מעולם לא הייתה מדכאת. היא הייתה מבלבלת, מבולגנת, והפכפכה – כמו החיים של הרש וכמו הקול שלה. שירים מוקדמים הנכללים באנתולוגיה, כמו "Hate My Way" ו-”Vicky’s Box” מהאלבום הראשון, הם כמו הרי געש שפתאום מתפרצים ואז נרגעים וחוזר חלילה.

האנתולוגיה נפתחת ב-"Garoux des larmes" - תופים בסיסיים ושבטיים, מנגינות מסתחררות, וקולה של הרש מיילל, עולה ויורד ולפעמים נובח כמו אשת גבעת הפיות מהמיתולוגיה האירית, שמזהירה מפני מוות מתקרב. ג'ון פיל אמר פעם שהקול של הרש מפחיד אותו והוא לא מסוגל לשמוע אותה. נראה שהוא מפחיד אותה יותר ממה שהוא הפחיד אותו.

אבל ל-"Throwing Muses" היה גם צד רך יותר, שהתחיל לצאת החוצה רק באלבום השלישי והגיע לשיא של בהירות באלבום הרביעי, “The Real Ramona”. האסופה הקסומה הזו של אינדי קולג'ים אמריקאי עם נגיעת קאנטרי נחשבת לאלבום הפריצה של "Throwing Muses", אבל, כאמור, הוא בקושי מיוצג באוסף. השיר היחיד מתוכו הוא “Two Step” הפיקסיזי הקסום עם גיטרות הסרף – אולי השיר הכי יפה של "Throwing Muses" אי פעם. אבל דווקא לשני הלהיטים הכי גדולים מהאלבום אין זכר. “Counting Backwards”, שעושה שימוש נפלא באינפוף הדרומי שהרש הביאה איתה מאטלנטה והפך אותה למאוד יוצאת דופן בניו אינגלנד הצפונית – לא מיוצג באנתולוגיה, וגם לא “Not Too Soon” הפופי של טניה דונלי.

בכלל אין כאן שירים של טניה דונלי, בין אם זה עניין אישי, או בגלל שהשירים שלה תמיד היו פופיים וקונבציונליים מדי, לעומת שיריה הלא יציבים של הרש, שמחליפים משקלים באופן לא צפוי, מדלגים בין מצבי רוח ובאופן כללי נוטים להתעלם ממבני שירים מקובלים ועלולים לעשות סחרחורת. האמת שהשירים של דונלי הביאו איזון בריא לאלבומים של "Throwing Muses", אבל בסופו של דבר זהו הסיפור של קריסטין הרש. זה לא סיפור בריא, אבל את הסיפור הזה האנתולוגיה הזאת באה לספר.

Throwing Muses, “Anthology” //4AD