הטיימינג הוא הדבש והעוקץ של "רון ארד: שעות אחרונות של חופש", סרט הדוקו ששודר בערוץ 10 אמש (שבת) במלאת 25 שנה לנפילת הנווט שהפך לסמל לאומי. כמובן שהסמיכות הלא תיאמן לחתימת העסקה להשבתו של גלעד שליט הפכה את הסרט למעניין ורלוונטי יותר, כי ההשוואה בין שליט לארד עמדה במוקד הקמפיין של משפחת שליט ותומכיה ונועם שליט אף פתח את תגובתו הראשונה לעסקה באזכור משפחת ארד והטרגדיה בת הרבע מאה שלה.
זהו הדבש, ואילו העוקץ הוא שפרשה כל כך ותיקה ומתוקשרת, שצפה בסמיכות לפיניש מדהים לפרשיית שליט מעמידה את "רון ארד: שעות אחרונות של חופש" מול ציפיות גבוהות לסרט שיחדש וירווה את הצימאון של הצופים להבין מה השתבש לפני 25 שנה אצל שבוי אחד, שלא השתבש אחרי חמש שנות המתנה אצל שבוי אחר.
ובכן, כל העברת הזמן באולפני החדשות של החג וסוף השבוע היו מעניינים יותר מ"רון ארד: שעות אחרונות של חופש", שהתגלה כמשהו שהוא יותר גרוע מאנטי-קליימקס וכשילוב בין קונספט בעייתי לטלוויזיה לא טובה. ראשית, "רון ארד: שעות אחרונות" לא עובד בגלל עובדה קטנה ופשוטה הסרט הוא בעצם לא על רון ארד. מתוך 39 הדקות שלו, רובו המוחלט של הסרט עוסק בסיפור חילוצו של ישי אבירם, הטייס בטיסה ממנה נפלט רון ארד אל השבי. הסרט חוזר לגיבורי הפרשה הזו, שהיא די מעניינת לכשעצמה, אבל רון ארד הוא נוכח נפקד בה, כפי שאנשי חיל האוויר פשוט התמקדו באבירם שהשמיע קול וארד - שנדם אי שם ב-1986, נדם גם בסרט.
גלעד שליט חוזר הביתה - סיקור מיוחד
גלעד שליט בדרך הביתה: הקונצנזוס הישראלי האחרון
עסקת שליט תצא לפועל ביום שלישי
מה חשבתם על הסרט על רון ארד? ספרו לנו בפייסבוק
בנוסף, "רון ארד: שעות אחרונות של חופש" הוא עוד מכת דוקו-טלוויזיה ישראלית טיפוסית לערוצים המסחריים: אוסף ראשים מדברים עם קטעי ויז'ואל שחוזרים על עצמם שוב ושוב, מוזיקה גרועה וקריינות של יציאה ידי חובה של אלון בן דוד. אנשי חיל האוויר המרואיינים בסרט נטועים כל כך עמוק בשפת הטיסה של החיל, שלפעמים קל יותר להבין את הסרט "התחלה" עם דיקפריו מאשר את הקודים של אנשי החיל.
ההתמקדות בסיפור חילוצו של אבירם דרך עיניהם המעורבים הוא חומר תחקיר טוב לדרמה, אבל כסרט תעודה הפחד והאימה של נושא שכזה לא עוברים טוב, בוודאי בשפתם העצורה והיבשה של מצולקי האירוע ההוא, שאולי התראיינו למצלמה אבל נראו שהם מעוניינים לדבר על הנושא כפי שהיו מעוניינים לחזור לשמי לבנון.
רק סיום הסרט, בו נראו שוב הצילומים יוצאי הדופן של ארד מימי השבי (מתוך סרט לבנוני שזכויותיו נקנו לראשונה על ידי ערוץ 10 וסחפו את המדינה אז) ועל רקע "בוא הביתה (איש ציפור)" המופלא של אהוד בנאי ("זה לא חושך, לא אור, זה הזמן לחזור") עוררו סוף סוף את הסנטימנט מול מי ששמו נמצא בכותרת הסרט, אך כמעט ולא בתוכו, לפחות לא באופן מהותי.
בסוף, כמו כל כתבה או סרט שעסקו ברון ארד, גם הפעם שאל בן דוד את המרואיינים האם נעשו טעויות בדרך, האם רון ארד חי והאם בכלל ניתן להשיבו. נראה שכשהסרט צולם, הוא נועד לעורר חומר למחשבה מול נושא גלעד שליט והדיון הציבורי סביב שאלת "מדינת ישראל תעשה כל שביכולתה כן ולא". גם אם עסקת שליט לא היתה נחתמת, "רון ארד: שעות אחרונות של חופש" הוא סרט מיותר ורע, במיטב המסורת של הפילרים בעונה המתה של הטלוויזיה הישראלית. אחרי עסקת שליט, הוא רלוונטי אפילו פחות.