הסקרים מעידים כי לו ג'ורג' קלוני רצה בכך, הוא היה יכול לזכות בתמיכת המפלגה הדמוקרטית במירוץ לנשיאות. אך בדומה למשיח המכזיב של הצד השני, כריס כריסטי הרפובליקאי, גם הקולנוען האידיאליסט הבין כי מוטב לא להכניס את ראשו הבריא למיטה החולה שמחייבת משחקי כוח מול חברי קונגרס שנאמנים למפלגת התה ומול מדינאים מזרח-תיכוניים. קלוני שמר את האהדה אליו לעצמו, ואת הצרות השאיר לאחרים. אדם חכם כמוהו מבין היטב שבימינו עדיף להיות זה שהיה יכול להיות נשיא מאשר מי שהיה כזה באמת.
אך קלוני בכל זאת לא מתעלם לחלוטין מן הפנטזיה הקולקטיבית לראות אותו צועד לבית הלבן. בסרטו החדש, "משחקי שלטון", שפתח ביום חמישי את פסטיבל חיפה ובו בזמן הגיע לאקרנים בישראל, הוא מאפשר לאוהדיו להגשים למשך קצת יותר משעה וחצי את החלום בהקיץ הזה. כדי לעשות זאת, מגלם הבמאי-שחקן את דמותו של מושל נערץ הנמצא בעיצומו של מסע לקבלת המועמדות הדמוקרטית לנשיאות. האישיות שלו נראית כה מושלמת וסיכוייו להיבחר נדמים כה גבוהים, עד שברור שמשהו חייב להתקלקל הרי אין עניין בסרטים על פוליטיקאים ללא רבב, ובכל מקרה המציאות הוכיחה לנו כי אלה כבר לא קיימים.
"משחקי שלטון" - איפה ומתי רואים?
אז משהו אכן משתבש, אבל אנחנו לא חווים זאת דרך עיניו של המועמד המבטיח, כי אם מנקודת מבטו של מי שהוא הגיבור האמיתי בסרט סטיבן, אחד מן היועצים הצעירים שלו (מגלם אותו ריאן גוסלינג, אלא מי).סטיבן הוא גברבר טוב-מראה, מבריק, מקסים וחלקלק, אך הוא גם אפרוח פוליטי, והדבר גורם לו לבצע שורה של מהלכים שנראה כי יעמידו בסכנה את הקמפיין כולו וגם את עתידו האישי.
ואולי בעצם מערים סטיבן על כולם ולמעשה נמצא תמיד צעד אחד לפני יריביו? הרי אנחנו כבר יודעים שאסור אף פעם לבטוח בדבריהם או בהבעות פנים של יועצים פוליטיים. כך או כך, יהיו הם בשליטה מלאה או לא, המהלכים שלו חושפים את הפרצוף האמיתי והמכוער למדי של התקווה הדמוקרטית הגדולה, של המפלגה עצמה וגם של המערכת הפוליטית האמריקאית בכללותה.
את החשיפות הללו מציג קלוני בצורה מהנה. בראש ובראשונה, זה קורה בגלל הליהוק המוצלח והדרכת השחקנים הטובה שלו: הוא עצמו וגוסלינג כבר טיפחו מומחיות בגילום הילדים הטובים שמתגלים כרעים ולהיפך, ובצדם ניצב צוות מעולה של שחקני אופי פיליפ סימור הופמן ופול ג'יאמטי כמנהלי הקמפיינים, מריסה טומיי כעיתונאית שחושבת כי היא יותר חזקה מכל מקבלי ההחלטות גם יחד וג'פרי רייט כתשובה האמריקאית לדוד לוי. אגב, האם יש איזשהו סרט אמריקאי עכשווי שלא נמצא בו את גוסלינג, טומיי או ג'יאמטי?
ריאן גוסלינג - איך הוא הפך לשחקן החם בהוליווד?
נוסף לכך, התסריט רהוט, קולח ונבון, ועבודת הבימוי של קלוני, כנהוג אצלו, משכילה לאורך כל הדרך לתת לצופה את ההרגשה שכדאי לחכות להתפתלות הבאה. הבמאי מצליח גם לתת עוצמה דרמטית לרגעים המכריעים ב"משחקי שלטון", בעיקר אלה המגיעים בסופו. אך למרות כל אלה, שני גורמים בכל זאת מקשים על הסרט להשתייך למורשת המפוארת של המותחנים הפוליטיים שהוא מודע לה ומבקש להצטרף אליה.
הסיבה הראשונה היא שאף כי הסרט קורץ מן החומר של מותחן פוליטי גדול, שוב ושוב צצות בו הקלישאות המעידות כי הוא רק חיקוי של אחד כזה ולא הדבר עצמו. הדבר בא לידי ביטוי בשני מישורים. קודם כל, התסריט שלו עמוס משפטים מובנים מאליהם בסגנון "פוליטיקה היא עסק מלוכלך, ילד", "ברוך הבא לג'ונגל" וכיוצא בזה. נוסף לכך, גם ההוצאה לפועל של הכתוב חוטאת בפשעי בנאליות דומים למשל, הסצינה שבה מעביר הגיבור מידע סודי בטלפון ומבחין באיש מסתורי חבוש בכובע מסתורי לא פחות המתצפת עליו מקרן הרחוב. זהו רגע שנראה לקוח מסרטי הפרנויה של שנות השבעים, דוגמת "כל אנשי הנשיא", ולא מן המציאות של היום.
לו היו בסרט אלמנטים קומיים, כמו ביצירות פוליטיות אחרות שקלוני ביים או השתתף בהן ("וידויים של מוח מסוכן" או "גברים בוהים בעזים", למשל), אפשר היה לחשוב כי אלה קלישאות מכוונות שנועדו להשתעשע על חשבון הקונבנציות של הז'אנר. אך זה לא כך "משחקי שלטון" מלכתחילה מתייחס ברצינות מוחלטת לסוגיית המשחק הפוליטי, ובדיוק בגלל זה יש משהו מאכזב בדרך הלא מספקת שהוא מטפל בה.
חוסר הסיפוק לא נובע רק מכך שקלוני נופל למחוזות נדושים וחבוטים בכל פעם שהוא נדרש לדקויות, אלא מבעיה עמוקה יותר עצם הבחירה למקד את הסרט בסיפורם של יועצי תקשורת ומנהלי קמפיינים. בעיצומה של מערכת בחירות שיש בה מאבקים אידיאולוגיים כל כך עמוקים ומרתקים, גם בתוך המפלגות עצמן, אפשר היה לצפות מסרט פוליטי כה מושקע שיגיד גם מילה על המחלוקות הערכיות הללו.
אך כשם שהוא מעדיף לא להתמודד עם כל השאלות הללו כפוליטיקאי, קלוני גם מתחמק מהן כבמאי. תחת זאת, הוא מבכר לתאר מה עושים המדינאים בלילות ולעמוד על טיב הקשר בינם והיועצים שלהם סוגיות שמוצו כבר בסרטים על פרשת לווינסקי ועל קרל רוב.
אם כך, על פניו הסרט אינו אומר שום חדש פשוט בגלל שמלכתחילה המיקוד העלילתי שלו לא איפשר לו לעשות כך. אחרי הכל, מה כבר ניתן להגיד במותחן על משחקי שלטון - להכריז שפוליטיקאים אינם כשרים? להצהיר שהכל זה ספינים? אין מישהו שראה סרט, קרא עיתון או ראה חדשות בעשור האחרון, ולא יודע את הדברים האלה.
לכן, מבדר ככל שיהיה, במהלך הצפייה ב"משחקי שלטון" הוא נראה מינורי ואף מיותר למדי. אבל אז, לאחר שירד המסך, עולה התהייה שמא קלוני בעצם ערמומי כמו היועצים שהוא מציג, ואולי טמן כאן מסר סמוי.
אחרי הכל, מה בעצם מתאר "משחקי שלטון"? את סיפורו של מנהיג דמוקרטי כריזמטי ועתיר כישורים, שלא בכדי מכנים אותו "The One", בדיוק כמו את ברק אובמה. המנהיג הזה מתגלה במהלך הדרך כטיפוס נאלח למדי, והסרט לא מהסס למתוח ביקורת על אישיותו, אך לרגע לא אומר משהו רע על כישורי הביצוע שלו או על עמדותיו, ובין כל התככים והמשחקים, לשנייה אחת לא מפקפק ביכולותיו להיות נשיא מוצלח.
אם כך, די ברור מה הוא המסר למצביעים הדמוקרטיים ולציבור בכלל: נכון, המועמד שלנו בכלל לא מושלם כמו שחשבנו, וכל מה שקורה מאחוריו זאת טינופת אחת גדולה, אבל זה הכי טוב שיש, ועם זה אפשר וצריך להסתדר. וכך, מתוך כל החמקנות וההססנות של הסרט, דווקא עולה ממנו מוסר השכל החלטי וחד-משמעי, וזה לא לגמרי מחפה על חסרונותיו, אבל זה לפחות מעניק לו כוח ותוחלת מסוימים.
קלוני אולי לא רץ לנשיאות, אבל דרך "משחקי שלטון" הוא בהחלט משתתף במירוץ. אוסקר כנראה לא ייצא מזה, קדנציה נוספת של אובמה - אולי כן.
מה חשבתם על "משחקי שלטון"? ספרו לנו בפייסבוק