לפני יותר מ-20 שנה היה דוכן צנוע במתחם הדולפינריום בתל אביב שבו ניתן היה לרכוש את ההופעות וההקלטות הכי מרתקות בתולדות המוזיקה על גבי קלטת שעלתה בסך הכל 10 שקלים. עשרות נערים סקרנים היו מתקבצים מדי סופ"ש סביב השולחן הצנוע, מתעניינים אצל האיש שמעבר השני לגבי כל התאריכים, המקומות וההקלטות המיוחדות, וחוזרים הביתה עם שלל רב, הגם שהיה בסך הכל שכפול של קלטת: כל הנתונים היו מודפסים לך בדף מאחורה, והאיכות היתה הרבה יותר ממספקת. היא נתנה מענה להמון חובבי מוזיקה שלא יכלו לרכוש דברים כאלה או סתם לא היו נגישים לחומר שהוא בעצם ערך מוסף.
את רוב מה שפינק פלויד מוציאים היום מחדש, יכולת כבר לקבל שם. המארז אולי היה הרבה פחות נוצץ, אבל התוכן אמיתי והמחיר אנושי. באיחור של 20 שנה, פינק פלויד חוזרת לטפל גם בחומרים האלו שחלקם הסתובבו ועדיין מסתובבים אצל רוכלים נודדים. תחילה, יצאו כל האלבומים בעריכה מחודשת טריק רהבתני של להקה ששבויה כבר יותר מדי שנים בכלא הרהבתנות, כשברקע מלווים פרויקטים גרנדיוזיים יותר: גרסה פרטנית מאין כמוה, ה-Immersion, שבה ששה דיסקים שמאירים כל פינה ב-Dark Side of the Moon שנבחר לפתוח את הסדרה ובקרוב גם אצל "Wish You Were Here" וכמובן החומה.
אותו אינסטינקט רהבתני הוא גם זה שפוגע בגרסת ה- Immersion הראשונה ששוחררה לציבור: כמות החומרים שמצדיקים את ההוצאה ההזויה, שנעה סביב ה-700 שקלים, היא מעטה מדי: הדיסק הראשון הוא בעצם עריכה מחדש של האלבום המקורי מ-1973 רעיון שיכול אולי לדבר לכמה עשרות טכנאי סאונד בעולם, לא למיליונים שמכירים כל פינה בתקליט או כאלה שרוצים להכיר אותו לראשונה. הדיסק השני כבר הרבה יותר נחמד ומורכב מהופעה משובחת בוומבלי ב-1974, אבל כזו מהסוג שניתן היה להשיג עוד מעידן הבוטלגים ובטח בתקופת ההורדות. גם על הדיסק השלישי, ובו מיקסים על גבי מיקסים של שירי האלבום, אפשר לוותר בקלות.
הערך האמיתי מגיע רק כשמגיעים לדי.וי.די ובו הופעה מברייטון ב-1972: בהופעה הזו פוגשים את פינק פלויד בשיאם: עדיין סקרנים לגבי מוזיקה אבל מגובשים מבחינה רעיונית ואישית. הטיפול בשירים מזכיר מאוד את ההופעה האדירה שלהם בפומפיי: חומרים מוקדמים ומעניינים שלובשים צורה מלאה ובוגרת על ידי אמנים שמתגבשים באופן סופי למוזיקאים הבשלים שהם יהיו בצד האפל של הירח. יש רק בעיה אחת עם ההופעה הזו, שמצליחה במבט ראשון להחסיר פעימה גם אצל המעריץ הכי חולה שראה כל הקרנה אודותם: יש שם רק שני שירים. כן. "Careful with That Axe, Eugene", שזוכה לטיפול מוזיקלי מושלם ופסיכוטי, ו- "Set the Controls for the Heart of the Sun". אז איך הופכים את זה לדי.וי.די מלא? מוסיפים תכנית דוקומנטרית על ההקלטות של האלבום שאפשר היה כבר לראות בכל ערוץ דוקו שהיה לכם או יהיה לכם, ואת סרטי האנימציה שסיפקו רקע בימתי למספר הופעות משנות ה-70 שטות שרק נשמעת מגניב אבל לא שווה יותר מדי.
גם בדיסק החמישי והשישי פינק פלויד ממשיכים לתת מעט ולבקש הרבה: הדיסק החמישי כולל הוצאות בלו ריי של כל שסופר לכם קודם, ובשישי חומרים שלא שוחררו עד עתה, חלקם ממש מעניינים: המיקסים הראשונים של שירי ה-The Dark Side of the Moon, ומספר הקלטות מרתקות מאותה תקופה שלא שוחררו רשמית מעולם: "The Hard Way" הגנוז מהפרויקט הגנוז שבא אחרי הקלטת הצד האפל - "Household Objects",, וקטעים פסיכדליים נפלאים כמו - "The Travel Sequence" (קטע שרק בשבילו שווה אולי לשבור חסכון ולקנות את המארז), ו-"The Mortality Sequence". כאן אתה באמת פוגש את פינק פלויד עצמה, את המוזיקה שהיתה המדבר הכי יפה ומסתורי להיעלם בו. המפגש הזה, לצערנו, הוא חלקי ולא ממצה.
המסע הארוך הזה על פני שישה דיסקים מסתיים בגרסת בלוז אקוסטית ראשונית ונהדרת ל- "Money". הבעיה היא, כאמור, שזה מעט מדי, ובטח שלא מצדיק ששה דיסקים. מכל הדברים הנהדרים שאפשר למצוא בהם, דיסק כפול היה בהחלט מספק מוצר מופלא באמת, ולבטח הרבה פחות מבולגן. הבעיה שזה מזמן לא פינק פלויד. המדבר הקסום שהיא היתה ב-1973 מתגלה גם במקרה הזה כמו קניון נוצץ מדי ועמוס למכביר, קניון שמנוכר למוזיקה עצמה והופך אותה לסיפור המשני.