"עם רדת הערב" של מייקל קנינגהם נשאר אלגנטי ומאופק שלא בטובתו

הפחד שלא להיות; הפחד להיות; הפחד שזה יינתן לך; הפחד שזה יילקח. ואפשר להמשיך עד אינסוף – האדם הוא היצור היחיד שלקח את הפחד ההישרדותי האבולוציוני שהפעיל את האינסטינקטים לברוח ולתקוף, והחיל אותם על תחומי הנפש. לפעמים הוא מצליח לרתום את הפחד שיהיה לו מנוע, ולפעמים הוא מניח לו לשתק אותו ולקלקל את מה שכבר הצליח להשיג.

פיטר הריס, גיבור ספרו של מייקל קנינגהם "עם רדת הערב", פוחד. הוא לא מדבר על הפחד ממש, והוא גם לא צריך; זה הפחד שמוכר לכולנו – הפחד משגרה, הפחד מבינוניות. פחד שכבר נהיה מאוחר, והערב יורד על חיינו. הכל לכאורה בסדר, ואפשר לשמוח בחלקנו, אבל מה שכבר עשינו לא ראוי במיוחד לציון, את מה שקלקלנו כבר אי אפשר יהיה לתקן, ונשאר מעט מאוד מרחב וזמן להיות מדהימים. אפילו רק להדהים את עצמנו.

יש לו כמעט הכל, לפיטר הריס, במושגים של בורגנות זעירה וזהירה. הוא ניו יורקי מתוחכם ואנין טעם; יש לו משרה די נחשבת כבעל גלריה לאמנות; אישה נאה ומתוחכמת כמוהו; בת אחת. העתיד נראה רגוע, נוח וצפוי. בשביל החצי הפחות בר מזל של העולם, מדובר בגן עדן; בשביל איש המאה העשרים ואחת המשכיל והבורגני שנמצא באמצע חייו מדובר במוות קטן.

ב"השעות" המצליח וגורף הפרסים שלו, עסק קנינגהם בנושאים דומים מנקודת מבטן של שלוש נשים, שחייהן המתנהלים בתקופות שונות מהווים מראה זו לזו. כאן ב"עם רדת הערב" הוא נצמד לפיטר הריס שכמה ליופי ותשוקה בחייו ומוצא אותם כמעט בטעות בדמותו של אחיה הצעיר והמקסים של אשתו. מיצי, האח הלא מתפקד והתלוש, נוחת לביקור פתע בביתם של הזוג הריס, על כל ההפכפכות, האגוצנטריות והיופי המהפנט שיש בנעורים; במהרה הופך מיצי עבור פיטר לבלתי מושג שמגלם בו את האפשרות לחיים אחרים, להמצאה עצמית מחדש ומילוט מהעתיד האפשרי היחידי.

כפי שקנינגהם סיפר בראיון, זהו לא סיפור על הומוסקסואליות. ההתאהבות של פיטר במיצי היא התאהבות בפתח מילוט, היא תיקון למערכת יחסים הרוסה עם בתו המנוכרת, ובעיקר היא התאהבות בעצמי צעיר ונטול מחוייבויות. קנינגהם, (ההומוסקסואל בגלוי, באופן שלא עושה מכך עניין), חכם ומורכב מכדי לייצר גאולה אינסטנט דרך איזור החלציים; ולא רק שאין בהתאהבות הזו מיניות גרידא, גם אין בה משמעות למגדר – פיטר המאוהב במיצי, זה פיטר הבוחן את חייו על ההיקסמות, התשוקה והתעוזה שחסר בהם.

קנינגהם מבין ומבטא היטב את הפחד של פיטר לטבוע בתוך מ?דבר חייו, באופן שאין בו שמץ שיפוטיות או ביקורת. מיצי הוא המסוכן, הלא צפוי, הלא אחראי; ובמקבילה – הוא הביטוי הפחות קלישאתי למשבר אמצע החיים שגורם לגברים לרכוש פורשה אדומה נוצצת. אם כן, קנינגהם מבין היטב את פיטר, ומכיר לא פחות טוב את "תמונתו של דוריאן גריי"; את "מוות בוונציה" ואפילו את זואי גלאס המקסים של ג'יי. די. סאלינג'ר. את הפחד הארצי, המוכר והלא ייחודי של פיטר הריס, עוטף קנינגהם בעדינות בעטיפה אוורירית של מילים ואבחנות חמקמקות ויפות.

מאידך – ההישארות של קנינגהם במחוזות המרומזים והאסתטיקניים, מפספסים משהו מהחיו?ת, הדחיפו?ת והמיצים המבעבעים שיש בסערה רגשית כמו זו שהוא מתאר. לצד הרגעים העדינדינים, הממשיים–לא ממשיים, שפיטר חווה, חסרה גם תנופה דרמטית מהסוג שמזקקת את המציאות לאפוס, תופסת בגרון ומאפשרת את הקתרזיס של העד למתרחש. נדמה שדווקא ההתמחות של קנינגהם באלגנטיות ובאיפוק - שהביא לידי שלמות ב"השעות" - הפכה את הסיפור הדרמטי לאירוע כבוש שלא מצליח עד סופו למתוח את כנפיו הפוטנציאליות ולתת להן לזהור באור.

עם רדת הערב// מייקל קנינגהם, בתרגום כרמית גיא הוצאת כתר, 255 עמודים