נפלו בעריכה: בר רפאלי ונועם טור מוכרים לכם אשליה

זה שפרסומות רחוקות מלשקף מציאות כלשהי, ולא מתחייבות למדד אמת גבוה במיוחד – זה לא חדשות עבור אף אחד. ובכל זאת, לפעמים המוסר הכפול וההיתממות של פרסומות מרגיזים במיוחד. הפרזנטורים של חברת FOX בשנים האחרונות הם בר רפאלי ונועם טור, כל אחד מהם בנפרד הוא תו איכות דוגמני, ושניהם יחד יוצרים פאואר קאפל שאי אפשר לעמוד בפניו. לקחת את שני בני האלים האלו ולהדביק תחתיהם את הסלוגן – Basic Is Beautiful, זה לא פחות ממטופש, מעושה ומתנשא.

אם בסיסי או פשוט זה יפה; או כך לפחות טוען הסלוגן של FOX – אדרבה – קחו את יופיה הפשוט של אורטל או יעל מכפר סבא, ותנו לה להוביל את הקמפיין. לבר רפאלי הנישאת מעם לא יעזור כל הטחינה שהיא תלקק בעולם, היא משדרת עיקרון אחד פשוט: יפה זה מושלם, ושום דבר פחות מזה.

ועוד משפט אחד על הקמפיין של TNT - שחרתו על דגלם את המשפט האינפנטילי "25 זה זקן" שיותר מכל היה מגיע לו שיתעלמו ממנו. זה לא שהאייג'יזם הפתטי שלכם מפריע, זו העובדה השקופה שרציתם ליצור 'דיבור'. גם על חתול שיודע לנגן בפסנתר מדברים – אז הנה, הצליח לכם.

הקמפיינים הרגיזו גם אתכם? ספרו לנו בפייסבוק

בזמן שמירב תשומת הלב התקשורתית בשבוע האחרון הופנתה לסרטים הבוגרים שמציגים בפסטיבל הקולנוע החיפאי, כבש "ג'וני אינגליש חוזר" את הקופות ברחבי הארץ. על פניו, זו נשמעה כמו בשורה משמחת. אחרי הכל, הפרק הקודם בסדרת קומדיות הריגול בכיכובו של רואן אטקינסון התגלה בזמנו כמעדן חצוף, שנון ובעיקר לא מוערך דיו, כך שלכל הפחות נדמה היה כי מגיעה לו המשכיות.

אך הצפייה בסרט ההמשך מגלה כי הצלחתו היא פונקציה של השעמום שחווים הילדים בחופשת סוכות יותר מאשר של איכותו. הבעיה העיקרית היא ש"ג'וני אינגליש חוזר" מקדיש זמן רב מדי לעלילת הפעולה המופרכת מלכתחילה. כתוצאה מכך, הוא מקמץ ברגעים הקומיים, אלה שהפכו את קודמו לכה מענג. חמור מכך, גם הקטעים המבדחים המעטים לא משעשעים במיוחד - למעשה, חוץ מהרגעים שבהם אטקינסון חובט בזקנות חסרות ישע, אין כאן דבר שמעלה חיוך.

במקום זאת, כורע הסרט תחת עומס של קלישאות אוויליות, משמימות ובעיקר מובנות מאליהן, שגם בני התשחורת שבאולם זעקו "זה היה כל כך צפוי!" לעומתן. וכך, מפרודיה חיננית על סרטי ג'יימס בונד, הפכה סדרת "ג'וני אינגליש" למעין חיקוי דבילי שלה. לזה קוראים פגעי החגים.

איפה ומתי רואים את "ג'וני אינגליש חוזר"

מי כבר ציפה למשהו מנואל גאלאגר. הסכסוך שפירק את אואזיס בינו לבין אחיו ליאם כבר הוציא את החשק משני היצורים האלה, תהא כמות הלהיטים המופלאים שהם הוציאו אשר תהא ואם זה לא הספיק - האלבום של Beady Eye, ההרכב של יוצאי אואזיס פוסט-נואל, היה כמו טלנובלות ישראליות - בדיחה חביבה שהפכה לאחר זמן קצר לעסק עצוב ומדכדך. ואם גם זה לא הספיק - הסינגלים הראשונים מכיוונו של גאלאגר נשמעו כמו קריאה נואשת של כותב מחונן לסולן כריזמטי.

ואז מגיע "Noel Gallagher's High Flying Birds", אלבום הלהקה החדשה של גאלאגר, ונותן לך בראש כאילו "Rocknroll Star" יצא הרגע לחנויות וכל אנגליה בטירוף. גאלאגר הצליח להוציא אלבום סוחף ועטוף בקסם שהלחין במשך שנים באואזיס, כלומר העתקות מחשמלות מהביטלס עם טוויסט של מי שלא גילה את המהרישי כי הוא ממילא מאוהב רק בעצמו.

כסולן, גאלאגר תמיד אחז בכישרון להחזיק מאזין מרותק לקול הסדוק-עמוק שלו, זה שהפך את "Don't Look Back In Anger" מצד אחד ואת "Sunday Morning Calls" מצד שני לשירי אואזיס נפלאים. היכולות האלו משתכללות אצל גאלאגר הבוגר והשקול, שגם חוזר לכתוב טקסטים נפלאים כמו "If I Had A Gun" או "Stop The Clocks". אסור לטעות: גאלאגר לא באמת מחדש הרבה, אבל כמו בימים של אואזיס, לפעמים כל מה שאתה צריך זה ללכת על המדרכה עם שיר של גאלאגר כלשהו באוזניות.