פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נדב לפיד, במאי השוטר: כך חזיתי את המחאה החברתית

      "השוטר" המדובר של נדב לפיד חזה את המחאה החברתית ובראיון, הוא מסביר למה היה לו חשוב לעצבן גם את תומכיה וגם את מתנגדיה

      לעתים נדירות קורה שקולנוענים זוכים לחזות כיצד מחקה המציאות את הסרט שלהם, ועוד דווקא בסמוך להקרנת הבכורה שלו. הדבר החריג הזה קרה עתה לבמאי הישראלי נדב לפיד. במשך כחמש שנים הוא עבד על "השוטר", עבודת הביכורים שלו, העוסקת בחבורת ילדי שמנת אידיאליסטים שמרימה את נס המרד החברתי בישראל. ואז, בדיוק יומיים לפני הפרמיירה של הסרט במסגרת פסטיבל הקולנוע הירושלמי, ההתרחשויות שכתב על הנייר והביא אל הבד שיחזרו את עצמם בשדרות רוטשילד, ולפיד התגלה כנביא בלי שהתכוון לכך.

      "זה היה כל כך מוזר", מגיב על כך לפיד. "הלכתי בשדרה וראיתי צעירה עומדת עם מגאפון, וממש כמו בסרט, צועקת לשוטרים על זה שהם ממשיכים לשרת את הסדר הישן אפילו שהם מרוויחים משכורות מינימום ונדפקים ממנו בעצמם. הרגשתי כלוא בין עולם קסמים לעולם סיוטים. אם הייתי רואה את הסצנה הזו בסרט, הייתי רץ לתלות את הבמאי באשמת גניבה, אבל מה אני יכול להגיד כשהעולם לוקח לי סצנות ומשחזר אותן?"

      הטריילר של "השוטר":

      בזמן כתיבת התסריט וצילומי הסרט, חשבת לרגע שהמחאה החברתית תקרום עור וגידים גם במציאות?

      "לרגע לא היה לי שמץ של מושג שמשהו הולך לקרות, ולו היו שואלים אותי אם מחאה כזו יכולה להתרחש – אז כמו רוב האנשים, הייתי אומר שלא. גם כשהיא התחילה, לא חשבתי שהיא תגיע לאן שהגיעה".

      אז אם היית כה קטן אמונה, למה בכלל טרחת לעשות סרט על מחאה חברתית?

      "כי הקולנוע הישראלי כמעט מעולם לא עסק בנושא, וגם החברה המקומית לא הובילה מחאות שכאלה, אז במקום לעשות סרט על זה שאין פה מרד חברתי, חשבתי שיהיה מעניין יותר להשתעשע ולדמיין שזה כן יכול לקרות פה. רציתי לעשות פרובוקציה ולהגיד לצופים, הנה, תראו מחאה דוברת עברית, ככה זה היה נראה אם זה היה קורה, ועכשיו תחשבו למה זה לא קורה באמת".

      נוסף למורדים הצעירים, מציג הסרט גם את סיפורו של השוטר שיוצא לעצור אותם, ומעניק לו נפח עלילתי מרכזי לא פחות. מדוע בחרת לבנות את "השוטר" כהצטלבות בין שני הסיפורים וסוגי הגיבורים הללו?

      "בהתחלה באמת היה לי רק את הגיבורים הצעירים, אבל ברגע שהתחלתי להרהר בפעולות האלימות שיעשו במסגרת המחאה שלהם, היה לי ברור שיצטרך לבוא שוטר ולנסות לעצור אותם, ואז התחלתי לשאול את עצמי עוד ועוד שאלות עליו. ככל שנתתי יותר תשובות, השוטר כבר הפך לחלק שווה ערך בסיפור".

      מה היה בדמות הזו שכל כך עניין אותך, אפילו עד כדי כך שקראת לסרט בשמה?

      "אני חושב שלדמות מסוגו של השוטר יש תפקיד מהותי במהלך של ההיסטוריה, כי היא מי שדואגת לכך שהסדר הקיים לא ישתנה. קח למשל את כיכר תחריר. האביב הערבי קרה בין השאר בגלל שהיה רגע שבו השוטרים אמרו 'לא, אנחנו לא יורים במפגינים', ואם זה תמיד היה מה שקורה, אז העולם היה משתנה הרבה יותר. אבל רגעים כאלה די נדירים בתולדות האנושות, אז אפילו שברמה העקרונית צדק עולמי זה לא משהו שצריך להיות מסובך להשיג, זה פשוט לא קורה כי האנשים שמגנים על השלמות של הפאזל המעמדי לא מפרקים אותו. כך, דרך הדמות של השוטר יכולתי להיכנס לקרביים של מלחמת המעמדות, שהיא כמובן לא משהו שהומצא בישראל – היא קיימת מאז האדם הקדמון".

      מתוך הסרט "השוטר" (יח"צ)
      "הכי קרוב שיש לגיבור קולנועי". יפתח קליין מתוך הסרט "השוטר" (צילום: יח"צ)

      הדמות של השוטר מאפשרת לך גם להתמודד עם שאלות של גבריות, ונדמה שזה משהו שמעניין אותך באופן אישי. למעשה, יפתח קליין שמגלם אותו נראה כמעין בבואה שלך – הרי בעיקרון אתה גבר-גבר בנוי לתלפיות, ויכולת בנקל להפוך לרב-שוטר במקום לאמן.

      "הדמות שלו באמת מתחברת לשאלות שמאז ומעולם סיקרנו אותי לגבי גבריות וגבריות ישראלית, שבאמת בדרך כלל עוברת דרך אקדחים. אלה סוגיות שגם נוגעות אלי אישית – כנער, ממש הכלתי בתוכי את שני החצאים של הסרט. מצד אחד, היו לי דעות פוליטיות שמאלניות, הבנתי את המלכודת המיליטנטית שבה לכודה ישראל ודיברתי באופן מפוכח על הדרך שבה היא שולחת את בניה למות. ועדיין, לא היה דבר שחלמתי עליו יותר מאשר להיות גיבור צבאי. הייתי רץ על חוף הים וחולם על הרפתקאות. ממש כמו הבוקרים הצעירים הללו, שמרגישים שעד לא הרגו אדם, לא באמת הפכו לגברים. אז יש לי שאלות לא פתורות לגבי גבריות, והסרט לא פתר אותן, אבל עזר לי לבחון אותן".

      יפתח קליין שיחק גם בסרטים הקצרים שלך, זה נראה כאילו הוא כבר מעין אלטר-אגו שלך. היה לך מלכתחילה ברור שהוא יגלם כאן את התפקיד הראשי?

      "כן, כי הוא הדבר הכי קרוב שיש בעיני בעולם המשחק המקומי לגיבור קולנועי. באופן מוזר, אפילו שהמדינה הזאת בנויה על אתוס של גיבורים, רוב השחקנים הבולטים כאן, למשל משה איבגי ומוני מושונוב, הם אנטי-גיבורים באופיים. יפתח קליין, לעומת זאת, הוא שחקן שבעיני אם הוא עושה פעולה נכונה ואתה מצלם את זה נכון ובאור נכון, אז אתה מקבל תצוגת משחק שהיא לא רק טובה, אלא גם כזו שיש בה מטען של מיתולוגיית גבורה".

      מתוך הסרט "השוטר" (יח"צ)
      "היה לי חשוב שזה יהיה סרט חושני". מיכאל אלוני ויערה פלציג מתוך "השוטר" (צילום: יח"צ)

      השחקנים שמגלמים את המורדים הצעירים, ובראשם מיכאל אלוני ויערה פלציג, אינם מחוספסים כמו קליין אבל גם הם נאים וחטובים בצורה יוצאת דופן. בכוונה עיצבת את האידיאליסטים כמי שיצאו מצילומים של "ווג"?

      "היה לי חשוב שזה יהיה סרט חושני. יש נטייה לסטריליות בסרטים פוליטיים, אבל זה הרי לא ככה במציאות. לכל מקום אנחנו מסתובבים עם הגוף שלנו ועם אברי המין שלנו, גם כשאנחנו מקריאים מניפסט. אי אפשר לנתק בין אידיאולוגיה וסקס – להפך, צריך לחבר ביניהם, כי אנשים מונעים כל העת גם מדחפים מיניים".

      מכל השחקנים היפים שיש בישראל, למה בחרת דווקא בפלציג ובאלוני, שהיופי שלהם הוא אירופאי ביותר, כמעט ארי?

      "זה באמת היה בהשראת התמונות שתיעדו את החברים הגרמניים של ארגון באדר-מיינהוף בזמן שיצאו לאימונים בירדן. אתה רואה את הדמויות האריות הללו באמצע המדבר, והן נראות כל כך לא קשורות. רציתי להשיג אפקט דומה בסרט, שזה ייראה כאילו הגיבורים הם לא מפה. גם היה לי חשוב שיהיו כמה שפחות שזופים, כדי שיהיה ניגוד גדול ככל האפשר בין העור הלבן שלהם והשמש הישראלית. אסרתי על השחקנים להשתזף בזמן הצילומים, ממש הוריתי להם ללכת ברחוב עם גלביות. תהיתי זמן רב אם זה הליהוק הנכון, כי הרי הסתובבתי הרבה בשמאל הרדיקלי ובוא נגיד שהרוב שם לא נראים כמו מיכאל אלוני, אבל הבנתי שזה ניתוק הכרחי".

      למה היה לך כל כך חשוב ליצור את הניתוק הזה?

      "כי הגיבורים בסרט אמנם עושים את מה שהם עושים כדי להציל את הפרולטריון, אבל הם עצמם מגיעים מן המעמד הגבוה. יש משהו בעייתי בזה שמישהו מן המעמד הזה בא לפועל ואומר לו – 'אני אעשה את המהפכה בשבילך', וזאת בעייתיות שצריך להתמודד איתה ולא להתחמק ממנה, כי מה לעשות, החיים הם פרובלמטיקה אחת גדולה".

      דפני ליף בעצרת מחאת האוהלים בתל אביב, אוגוסט 2011 (דרור עינב)
      "יש משהו עוצמתי בזה שאנשים יושבים בסלון מהודר ויוצאים לתקן עוולות". לפיד מתייחס לטענות שהושמעו נגד דפני ליף ממנהיגות מחאת האוהלים (צילום: דרור עינב)

      באמת אחת הטענות נגד מנהיגי המחאה בישראל היא שבגלל הרקע שלהם, הם בכלל לא יכולים להבין מה זה מחסור.

      "ככה זה היה תמיד. גם רובין הוד לא היה נפח, וצ'ה גווארה היה רופא. זה לא הפך אותם לצבועים. יש משהו בעייתי במצב הזה שאתה מושיט יד מלמעלה כדי להושיע משהו, אבל יש גם משהו עוצמתי ומעורר הערכה בזה שאנשים יושבים בסלון מהודר ויוצאים לתקן עוולות שבכלל לא פוגעות בהם אישית. אין זהות מוחלטת בין הרקע של האנשים ובין האופי והאמונות שלהם. זה מה שהופך את החיים לכל כך מעניינים אבל גם לכל כך מסובכים".

      זה נכון, אבל הבחירה שלך להדגיש את האירוניה הטמונה בכך שהעשירים יוצאים להילחם למען הצדק של העניים אולי תעליב מעט את הפעילים החברתיים מתל אביב. הם עלולים לחוש שהסרט מעט לועג להם.

      "מי שחושב שאני לועג לגיבורים, צריך גם להסיק שאני לועג לעצמי. הרי גם אני לא גדלתי בעג'מי ואני עושה סרט על צדק חברתי. יתרה מזאת – אני גם נוסע עכשיו ברחבי העולם ומבלה בפסטיבלים עם סרט שעשיתי על איך דופקים את החלשים. אז אולי אפשר לטעון שאין לי זכות לעשות זאת? אולי, אין לזה תשובה החלטית. זה משהו בעייתי, ואני לא בורח ממנו. זה נכון שהסרט באמת מעורר תגובות חזקות אצל אנשים, ולפעמים זה אהבה חזקה ולפעמים זה עלבון, אבל העיקר שהוא לא משאיר אף אחד אדיש. כך או כך, הוא לא נעשה כדי למצוא חן בעיני מישהו. הוא לא סרט שמאלני ולא סרט ימני והוא לא רץ לראשות הממשלה וגם לא מצביע בבחירות".

      צעדת המיליון בתל אביב, אוגוסט 2011 (מגד גוזני)
      "כנראה שהמהפכה אינה מן האפשר". לפיד מצנן את ההתלהבות מ"הפגנת המיליון" בתל אביב הקיץ (צילום: דרור עינב)

      למה מלכתחילה סיבכת לעצמך ככה את החיים עם סרט מורכב? יכולת להתעסק באותו נושא בדיוק, אבל בצורה ישירה ופשוטה הרבה יותר. אז בשביל מה להקשות על עצמך עם כל האירוניות והסתירות הללו?

      "אם הייתי מעצב את הגיבורים כצדיקים, זה אומר שגם אני צדיק, ואני ממש לא כזה. הדבר האחרון שרציתי הוא לעשות סרט שכולם יטפחו לי על השכם בגללו, ושאחרי זה אעלה על הבמה ויגידו לי כל הכבוד ושעשיתי סרט חשוב על נושא חשוב. החלטתי שיהיה מה שיהיה, זה לא יהיה סרט שיקרינו במסגרת אירועי יום המהגר הבינלאומי או לפני פאנל על מצב עובדי הקבלן. אני לא רוצה להיות חבר בשום מועדון שמסכים לקבל אותי. הרפלקס שלי כקולנוען זה לדחות מעליי את כל התומכים האוטומטים שלי, שלא ישימו אותי בשום מחנה ולא ירכיבו איתי קואליציה. אין לי עניין לעשות סרט למען רעיון. זה סרט שמעלה שאלות על האנשים שאמורים לתמוך בו, לא סרט שבהכרח מחבק אותם".

      בהקשר הזה, העובדה שהסרט מציג פעולות אלימות נגד עשירי הארץ עלולה להרגיז את בעלי ההון המקומיים, שגם כך מתריעים על ההסתה נגדם.

      "בזמנו הצנזורה הגבילה את גילאי הצפייה בסרט בגלל הסיבה הזו. הם אמרו שהתזמון בעייתי ושהם חוששים מן ההשפעה שלו על הצופים הצעירים".

      טוב, נהוג תמיד לעמוד בצד של הקולנוענים מול הצנזורה, אבל החשש שלהם לא מופרך.

      "בסדר, אבל אני לא צו פיוס, ומה לעשות, האלימות קיימת ביומיום. כיוון שקיימת אלימות מתמדת של אלה שיש להם נגד מי שאין להם, אתה פשוט לא יכול לבוא ולהגיד למי שמתקומם – 'חבר'ה, זה לא בסדר, בלי אלימות מהצד שלכם'. אין היגיון מוסרי בהתנגדות לאלימות כאקט מרדני. השאלה כאן היא בעיקר טקטית, כי מבחינה עובדתית, ברגע שמתחילים לירות אז המצב רק מידרדר ולא משתפר. אבל כך או כך, אתה לא יכול לטאטא את שאלת האלימות מתחת לשטיח".

      לסיכום, אי אפשר להגיד שהסרט שלך אופטימי במיוחד ביחס לסיכויים של המאבק למען הצדק.

      "זה נכון. אנחנו חיים בעולם שבו הצדק לכאורה נגיש מאוד ועם זאת גם בלתי נגיש לחלוטין. כנראה שהמהפכה אינה מן האפשר, והשאיפה לצדק בדרך כלל נגמרת בסך הכל בכדורים בראש. ככה זה תמיד היה, ככה זה עכשיו וככה זה כנראה גם יהיה. אז מהסרט משתמע שהניסיון לשנות את העולם לא יכול להצליח, אבל הוא כן מראה שאפשר לשנות נשמה של איש אחד. אולי זה המקסימום שניתן לשאוף אליו, אבל זה גם משהו".

      פסטיבל ירושלים 2011: יוצרי "השוטר" זכו בפרס אך ויתרו עליו
      פסטיבל לוקרנו 2011: "השוטר" זכה בפרס השופטים