הסהרורים" מצליח היכן ש"הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" נכשל

"הסהרורים" ו"הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" עוסקים שניהם בגיבורים פיקטיביים המעורבים באירועים הסטוריים מוכרים. אלא שהיכן שהראשון מצליח, השני נכשל

דוד רוזנטל
26/10/2011

ב-8 בנובמבר 1938 כמעט הצליח גרמני בשם גאורג אלזר לשנות את מהלך ההיסטוריה. אלזר הבין את הסכנה העצומה בהמשך כהונתו של אדולף היטלר כפיהרר של גרמניה וניסה להתנקש בו במרתפי הבירה במינכן, תוך שהוא מתזמן היטב את ההתפוצצות שתסיים את חייו של הצורר. נטישה מוקדמת מהמתוכנן של היטלר את המרתף מנעה את ההתנקשות הסנסציונית ואלזר פספס ב-13 דקות הזדמנות להפוך למושיע האנושות.

עולם הספרות והקולנוע נהנה להשתמש בפלטפורמה שהניח אלזר ולהשתעשע בדוגמאות בדויות ל"מה היה קורה אילו". אלא שברוב המקרים, הניסיונות הללו יצאו מגוחכים וספגו ביקורות שליליות. רק במקרים בודדים ("הקנוניה נגד אמריקה" של פיליפ רות', למשל) הם עברו בהצלחה יחסית. לכן, העדיפה הספרות להתמסר יותר להשתלת דמויות פיקטיביות לרצף היסטורי. שני ספרים כאלה תורגמו לאחרונה – "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" של יונס יונסון ו"הסהרורים" של פול גרוסמן.

טוב לדעת (מקודם)

בשל ביקוש גובר לטיפול יעיל בכאבים: בי-קיור לייזר במבצע מיוחד

מוגש מטעם בי קיור לייזר
דיפולט. דיפולט, מערכת וואלה!
ההיסטוריה, משום מה, זוקפת לזכותו רק את גילו המופלג. כריכת הספר(צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

ב"הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" מחליט אלן קרלסון לברוח מבית האבות שבו הוא מתגורר. הוא לא מעוניין להשתתף במסיבה העגומה שתיערך לרגל יום הולדתו המאה. כשעובר אורח מפוקפק מבקש ממנו לשמור על מזוודה מסתורית, קרלסון לא מתאפק, גונב אותה ומעורר בעקבותיו גל של זעם, תדהמה והילת מסתורין. אנשי חוק ועולם תחתון רודפים אחריו, ושרשרת האירועים הופכת להיות פתלתלה יותר ויותר. במקביל לסיפור הבריחה של קרלסון נחשפת הביוגרפיה של חייו הארוכים, ממנה עולה כי היה לו קשר עם פרנקו, הארי טרומן, סטאלין ואלברט איינשטיין. הוא לא סתם זקן שברח עם מזוודה, הוא כנראה האיש הכי חשוב שהילך על הפלנטה במאה העשרים, אבל ההיסטוריה, משום מה, זוקפת לזכותו רק את גילו המופלג.

גיבור "הסהרורים" הוא ווילי קראוס, בלש יהודי מוערך, שמגלה גופת אישה צפה בנהר בשפנדאו שבפאתי ברלין ב-1932, ערב עליית הנאצים לשלטון. לאחר שמתברר לו כי בצעירה בוצעו ניסויים רפואיים, קראוס מקבל עדכון נוסף על כך שבתו של מלך בולגריה נעלמה אף היא. הקשר בין המקרים מוביל את ווילי לחקירה מזעזעת, בה הוא מגלה כי הנאצים מהפנטים נשים שאינן ממוצא גרמני ועורכים בהן ניסויים, רמז מקדים למה שיעשו בהרחבה שבע שנים לאחר מכן. במרוץ שלו נגד הזמן, הבלש קראוס מנסה לקבל את הסיוע הדרוש מהנשיא פאול פון הינדנבורג ומהקנצלר קורט פון שלייכר. המטרה: לחשוף את זוועות הנאצים ולמנוע את עלייתם לשלטון.

הזקן בן המאה ושותפיו למסע הם דמויות סמי-גרוטסקיות שמתמקדות בעיקר בלגלוג על ז'אנר המתח ומייצרות פרודיה על תעלומות ומרדפים. פגישות העבר של אלן קרלסון הקשיש עם הדיקטטורים והנשיאים מבליטות את הצד הפחות המחמיא של אישיותם, ובעיקר נראות כאילו שאבו השראת יתר מ"פורסט גאמפ". ווילי קראוס, לעומת זאת, אינו דמות מצחיקה כלל; הוא יהודי שמתחיל להבין את מקומו במציאות החדשה בגרמניה, הרבה לפני שיהודים אחרים עשו זאת. הפלונטר בחייו האישיים של הבלש, שמגיע במותחנים בדרך כלל כנספח לעלילה הראשית, אינו הערת שוליים או סיפור משני, אלא תופס ככל שעובר הזמן את הבמה המרכזית. כך שהמטרה כאן אינה להגיע לקתרזיס אחד כי אם לשניים – פיתרון התעלומה והתחמקותו של קראוס מידי המרצחים.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
כלי לסיפור מפחיד שמחלחל ומעניק שיעור של ממש בהיסטוריה. כריכת הספר(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

סאטירה צריכה להיעשות טוב או לא להיעשות בכלל, ובמובן הזה "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" נכשל בגדול. יונסון משקיע מאמצים כבדים בשני כיוונים: האחד הוא בהמחשת הידע שלו בעידן המודרני וכפיית הידע הזה. השני הוא הניסיון המתמשך להרחיב את הגרוטסקה ולהצחיק בכוח. המפגשים ההיסטוריים מתחילים לשעמם מהר מאוד וגם צירופי המקרים המשעשעים, לכאורה, הופכים במהרה למתישים וגורמים לאיבוד עניין. חבל, הפתיחה דווקא מבטיחה, אולם ההתפלפלויות וההתפתלויות המיותרות של המחבר הופכות את הספר למוחמץ.

המקרה של "הסהרורים", לעומת זאת, שונה. לגרוסמן היתה יכולת לשנות את מהלך האירועים כדי למצוא חן בעיני הקורא, אולם כבר מהפתיחה די ברור שהוא בוחר לא לעשות זאת, על מנת לשמור על ממד האמינות. ואכן, גם אם דמותו של ווילי קראוס אינה מגיעה עד לעומק המקסימלי, היא עדיין מספיק חזקה כדי לעורר הזדהות. ווילי הוא רק כלי לסיפור מפחיד שמחלחל ומעניק שיעור של ממש בהיסטוריה, אותו שיעור שביקש יונסון להעביר ללא הצלחה.

האווירה שאותה יוצר גרוסמן מאיימת, מחלחלת ומתעצמת ככל שנוקפים דפי הסיפור (עמוד 306): "קול נפץ אדיר נשמע. חלון בקומה העליונה נופץ, ושני לובשי חולצות חומות אחזו גבר צורח וטלטלו אותו בגובה של שש קומות מעל לרחוב. לבו של ווילי הפסיק לפעול. לא ייתכן. הם לא יעזו. אבל ממש כמו בקולוסאום ברומא, הקהל שאג והצביע בעד. הקורבן נפל למטה בצווחה מזעזעת , זרועותיו מתנפנפות בניסיון להתקומם מול גורלו".

"הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" ו"הסהרורים" הם שני ספרים שהאמצעים שבהם מקדשים מטרות שונות לחלוטין מאלה שניתן לצפות להן. לכאורה, מדובר בשני מותחנים, אולם די ברור שהם באים להגיש לנו משהו קצת שונה. אלא שבעוד יונס יונסון לא מצליח להמשיך את הקו של הספרות הנורדית המשובחת שתורגמה כאן בשנים האחרונות, לפול גרוסמן נולדה יצירה ראויה שאולי לא מחדשת יותר מדי, אבל מעניקה ממד נוסף לכל מה שכבר הספקנו לדעת.

הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם// יונס יונסון, בתרגום רות שפירא, הוצאת כתר, 360 עמ'.

הסהרורים// פול גרוסמן, בתרגום דפנה לוי, הוצאת מעריב, 351 עמ'.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully