מחקר שהתפרסם לאחרונה בכתב עת בריטי לרפואה טען כי שעה אחת של צפייה בטלוויזיה מקצרת את תוחלת החיים בכ-22 דקות. גם מבלי לדעת שום דבר ברפואה, שאינו מערב את ד"ר האוס, אפשר להניח שצפייה בעשרים ושתיים הדקות של "זהירות טלוויזיה", תקצר לכם את החיים בשעה לכל הפחות; זה היה יכול לתת נופך של אירוניה לשם התוכנית, לו רק אירוניה היתה כלי קומי שיוצרי התוכנית היו ערים לו.
העולם מצחיק אז צוחקים, הצחוק יפה לבריאות, ועוד קלישאות שבאות לומר את המובן מאליו רק תצחיקו אותנו, החיים קשים גם כך. כשאנחנו מתיישבים על הספה להפיס את המוח אחרי יום מאומץ, הכוונות שלנו הן בעד ולא נגד רק לעזאזל, זרקו לנו כדור להתמסר איתו, משהו שאפשר לחייך אל מולו; כל דבר שיגרום לנו להזיז את שרירי הפנים. אבל "זהירות טלוויזיה" היא לא רק לא מצחיקה, היא מדכאת. היא מדכאת מפני שהיא יוצאת מנקודת הנחה שאין לנו שום דבר טוב יותר לעשות עם הזמן שלנו; שמעולם לא שמענו בדיחה טובה; ושאף פעם, מעולם, לא צפינו בטלוויזיה משובחת.
ביפ ז"ל היה ערוץ חממה לקומיקאים מתחילים, כדי להתגלח קצת על זקן הצופים ולגדול להיות אנשי הומור. ככלל אין בזה בעיה, כל זמן שהכללים ברורים. מביפ יצאו כמה וכמה מיזמים חתרניים, פרועים, חכמים ומצחיקים כמו "הרצועה"; "דאבל דייט"; "בובי ואני"; "האחות הקטנה" ועוד כמה. לקראת גסיסת הערוץ והעברתו לרצועה הלילית של ערוץ 2, שיאו של לוח השידורים המחודש התבסס על כשרונם של דודו ארז, שחר חסון ואבי אטינגר, השילוש הרחוק מלהיות קדוש מ"לילה בכיף".
"לילה בכיף" היתה רחוקה מלהיות מבריקה, אבל עבור מי שחיבב את ההומור התיכוניסטי-חיילי-סטלני, היא סיפקה את הסחורה. אפילו מי שלא נפל באף אחת משלוש המשבצות של קהלי היעד, מוכרח היה להודות שיש כימיה בין השלושה, ושככל הנראה יש איזשהו קהל להומור שלהם, שכן גם בניסיון הקודם שלהם בערוץ 2, "טלוויזיה במיטבה", צפו לא מעט. אבל זה כבר לא המקרה דנן, ו"זהירות טלוויזיה" כבר לא יכולה להרשות לעצמה להתגלח על הצופים היא משודרת בערוץ 2 המיינסטרימי; היא בהכרח פונה לקהל שאינו מותנה מראש לצחקק; והיא בעיקר מבוגרת מדי מכדי להתנהג כמו תיכוניסטית.
העובדה שדודו ארז, אבי אטינגר ושחר חסון מארחים אורחים כמו יגאל עדיקא, אורי גבריאל, אילנית לוי ואחרים, לא הופכת את התוכנית למקצועית או מעניינת יותר, ולא מוסיפה לאורחים כבוד. בינתיים היא בעיקר מביכה מאוד, לא חיננית לרגע, מעוררת חוסר נוחות, ולא מצחיקה.
אין שמחה גדולה בלסנוט בתוכניות מקור כל אחת מהן מושקעת בדם, בכסף וברצון טוב של אנשים רבים וטובים. בתוך הקושי האדיר להפיק טלוויזיה בארץ, ניגשים לצפות בתוצר מתוך חיבה א-פריורית, תקווה לטוב, ולא מעט חמלה שתוכניות אחרות המיובאות לא זוכות לה. הבעיה מתחילה כאשר אף אחד מהאלמנטים של הרצון הטוב וההשקעה לא מיתרגם לטלוויזיה שאפשרי לצפות בה. ומ"זהירות טלוויזיה" אין שום ברירה אלא להיזהר ממנה באמת.
"טלוויזיה במיטבה": הניסיון הקודם של דודו ארז, שחר חסון ואבי אטינגר
"זהירות טלוויזיה": אהבתם? ספרו לנו בפייסבוק