נפלו בעריכה: ערוץ 1 שוב מסתלבט עלינו

לרשות השידור יש חזון חדש, וזה מפחיד ממש כמו שזה נשמע. בסרטון קצר, שמזכיר בעיקר תעמולת בחירות או סרטון לחלוקת מסכות אב"כ, מסבירים לנו שמה שהיה היה, הכל מים תחת הגשר והופ – מזרח תיכון חדש. או לפחות ישראל אחרת. הסרטון היה יכול להיות גרנדיוזי וחגיגי, אבל בכל זאת – ערוץ 1: מדובר בעיקרון בכתוביות מתחלפות בשני צבעים, בסגנון שהיה מעיף לכם את המוח אם השנה היתה '88, ורותם אבוהב היתה עדיין הילדה מטלטקסט.

"לא ממלכתי, ציבורי!" מבטיח סיסמת מפלגת ערוץ 1, ולא מרחיבה. "לא, לא" – מסייג דוד ויצטום מיד, שלא נטעה לקוות יותר מדי – "לא מדובר ב'מהפך' אלא בחזון חדש". מה חזון, איזה חזון; מה פה ציבורי ועבור איזה ציבור בדיוק? תראו לנו את האותיות הקטנות בבקשה.

מערכת היחסים של הציבור עם רשות השידור, מקולקלת מיסודה אחרי שנים של אכזבות, חוסר עדכון, גביית אגרה דרקונית ולא מוצדקת ובכלל – תחושה שהתחייבנו לנישואים קתוליים נטולי אהבה.

לפחות מאז שיש לנו ערוצים אחרים להשוואה, שלא לדבר על פריצת הלווינים והכבלים לחיינו, הבנו שכבר לא מוכרחים. לא מוכרחים להתעדכן באיחור של שנה לעומת שאר העולם; לא מוכרחים לספוג תקלות טכניות מביכות; לא מוכרחים להיתלות בלוח שידורים שמבטיח ומקיים רק כשבא לו; לא מוכרחים לקחת חלק במבנה ממשלתי היררכי שמסואב מהמסד ועד הטפחות.

כדי לבנות מחדש את שאריות האמון השברירי, נצטרך הרבה יותר מסרטון העשוי שאריות ארכיונים, ואת ויצטום שנשמע מעט מופתע בעצמו. זה ממש לא הזמן להיות ליידי רומזנית חסודה ומיושנת – הראו לנו את הביריות ונחליט אם את הלילה שלנו אנחנו מבלים איתכם.

המחזוריות של מגמות בסדרות טלוויזיה האמריקאיות ניתנת לחיזוי מדוייק יחסית. מפלצות מפנות מקום לחייזרים, שזזים הצידה כשערפדים מגיעים, ואלה בורחים ממכשפות, כשמדי פעם חוזר גם טרנד הסדרות המבוססות על אגדות קלאסיות.

השבוע הושקו בארה"ב שתי סדרות כאלה - שתיהן משתמשות בעולם של האחים גרים ומשלבים אותו עם העולם שלנו. הראשונה היא "Once Upon a Time", בה מתברר שכל גיבורי האגדות חיים בעיירה במיין בגלל קללה של מכשפה מרושעת, כשהם לא זוכרים את אישיותם האגדית. בסדרה השניה, שוטר אמריקאי וצאצא של האחים גרים הוא אחד האנשים הבודדים שמצליחים לראות מפלצות שמתחזות לבני אדם.

המשותף לשתי הסדרות הוא הבנאליות בה הן מתייחסות לעולם המסובך והמורכב של אגדות אירופאיות. חומרי המקור אמנם נכתבו לילדים, אך גם הם כללו הרבה יותר תחכום ומקוריות מהפיילוטים הפושרים של "Grimm" ו-"Once Upon a Time". בשני המקרים, נראה כאילו האגדות הולבשו על פורמט סדרה קיים, ובמקרה של "Grimm" זה גם נעשה די בכוח ובחוסר חן. וחבל, כי הגיע הזמן לכך שנראה סדרת אגדות מושקעת ומעניינת. אם נרצה, יש זו אגדה.

זואי דשאנל, האדם הפרטי, כנראה שלא עשתה דבר רע לאיש. ייתכן ואפילו מדובר באדם מקסים למדי שגם תורמת לצדקה בסתר. הבעיה לא נמצאת שם. זואי דשאנל הפרסונה לעומת זאת, צריכה ללכת. ומהר.

השנים האחרונות הן הטובות בקריירה של הזמרת-שחקנית-פרצוף יפה מדי הזה. היא מככבת בימים אלה ב-"The New Girl" המוערכת, מוציאה אלבום שירי חג מולד עם יוצר הפולק M.Ward תחת הצמד She&Him ובאופן כללי, משמשת אייקון היפסטרי ל"כך החיים שלכם יכולים להיראות, כי אני נערה פשוטה בסך הכל".

כל מי שראה "500 ימים עם סאמר" יודע שאין שום דבר שהיא יכולה לעשות כדי לכפר על כך. לא משנה בכמה סדרות טלוויזיה היא תככב, בכמה פרסים היא תזכה ואילו שירי מופת היא תבצע – אי אפשר לסלוח לבחורה הזו, אב-טיפוס לכל הסאמריות של העולם שלקחו לבבות של גברים והפכו אותם לאפר ואבק.

בגלל "500 ימים עם סאמר", זואי דשאנל איבדה את הלגיטימיות התרבותית שלה ואין שום סיכוי שכל יצירה אחרת שלה בכלל תזכה לשיפוט לגיטימי והוגן. כי כמו שסאמר פשוט התעללה בג'וזף גורדון לויט האומלל והמאוהב – כך גם מגיע לבחורה שאפשר להאשים אותה גם בזבל שדת' קאב פור קיוטי מוציאים בשנים האחרונות רק בגלל שהיא נשואה לסולן. זה לא אנחנו, זה פאקינג את.