לצד קריירה ארוכה ומפותלת, דיימון אלברן יצר לעצמו מעמד ייחודי וחמקמק. מחד, מקומו הקאנוני בהיסטוריה של המוזיקה מובטח והוא חתום על שורה של שירים ואלבומים מגדירי תקופה; מאידך, הבריטי לא נותן לעובדות לבלבל אותו, אלא להניעו קדימה ושמאלה משם אל איזורים נסיוניים, הרפתקנים ובלתי יציבים מטבעם. תודה לאל, הסקרנות של אלברן עדיין לא הרגה אותו אלא בוראת סביבו, במעשה שטן ממזרי, ייקומים מוזיקליים חדשים. כמי שאוהב לעבוד עם שותפים מגוונים להרפתקאותיו, ניתן לסמוך על קולו של אלברן - אחד מנכסיו המובהקים אשר ייצוק לתוכן עוגן מוצק דיו ומסביבו אפשר יהיה לצאת במחולות או להניד את הראש בעצבות החמימה והמפנקת.
בין אם זה הגורילאז או The Good The Bad and The Queen, חותם האוטר של אלברן מאפשר את קיומם של שני הקטבים הללו, תוך שמירה על מתח ומרחק סביר בין הדאחקה ובין הרגש, בין התזוזה לבין ההשתקעות החמימה במחשבה עליה. היכולת הזו של אלברן הפכה אותו מחתלתול סקרן לחתול בצמרת שיודע לתרגם את הסקרנות שלו הן ליצירות אמנות מרשימות והן להצלחה מסחרית. איכשהוא, מונחים מעיקים וקשים לבליעה כמו תוכן שיווקי ומיתוג הופכים אצלו בקריצה לכלי נשק ,ולא רק למשהו שחייבים להתסדר איתו בתהליך היצירה. כשרון. כשרון גדול, אשר ללא ספק שם אותו במשבצת דומה (מינוס הגלאם) לזו של דיוויד בואי בימיו הטובים השתנות. חדשנות, הרפתקנות ולא לשכוח את הרגש. אלברן, בין אם בבלר או בפרויקטים האחרים שלו, לא זנח מעולם את העקרונות האלו והמשיך איתם לפרויקט החדש שלו, DRC Music.
הטריילר של האלבום:
לא צריך להיות גאון שיווק כדי להבין הפרוייקט החדש של אלברן, "Kinshasa One Two" תחת השם DRC Music לא ישבור את שיאי המכירות של הגורילאז. ראשי התיבות בשם ההרכב מתייחסים ל- Democratic Republic of Congo ואלברן, אחד שמסוקרן לא מהיום ע"י הצלילים והמורשת האפריקאית (פרוייקט מאלי, האלבום האחרון של בלר, השותפות הארוכה שלו עם טוני אלן המתופף האגדי של פלה קוטי ועוד) לא עושה מעשה בוב גלדוף ומצניח (ומנציח) קולניאליות נאורה באירופה למען אפריקה הרעבה. להיפך: אלברן נוסע שוב ליבשת השחורה והעקובה מדם, ומקליט בה את המוזיקה שלה. הפרויקט הוקלט תוך שבעה ימים יחד עם עוד תשעה מפיקים שונים שעבדו עם קשת רחבה של קולות וצלילים שרק מקום מרוסק ומלא מוסיקה כמו קונגו יכול להציע.
נדמה כי זה הפרויקט הראשון של אלברן בו הוא מניח את האגו הענקי שלו בצד העניינים, וסומך רק על הכישרון שלו לעבוד ביחד עם אנשים אחרים ולסמוך עליהם. יחד איתם הוא צולל היישר ללב המאפליה, עמוק על הנהר השחור, אל תוך הלמת התוף מלאת הסתירות, הערפול והכוח שיש בגרוב של קונגו. זה ללא ספק התקליט הכי אפל שאלברן היה מעורב בו. לעזאזל, עד כדי כך אפל כאן, עד שזה נשמע כמו התקליט שאלברן היה הכי פחות מעורב בו. אבל הוא כאן. גם כשהוא מחליט להיטמע לכאורה ולהשמיע קול רק בשיר אחד מדהים "Hallo".
בדומה לבואי, גם אלברן ניזון מחדשנות כפי שהיא ניזונה ממנו. ב- Kinshasa One Two"" הוא לא בא לעשות את האפרו ביט שהאוזניים הלבנות כבר התרגלו לשמוע ולזוז לצליליו, אלא מגיע לחפש צלילים חדשים ביבשת הישנה. אלברן רוצה למצוא אותם ולהתיך אותם לתוך צלילים שמגיעים מלפטופים ולסנתז אותם עם הרבה כבוד למקום ולעל-זמניות של המקור בהקשרים מוזיקליים. זה פסקול, אם כי לא ברור איפה כאן הסרט, או אם זקוקים בכלל לכזה. ממש כמו בשייט על נהר קודר בואכה ביצה אפלה, הכיוון מתגלה לך בהדרגה מבעד למונוטוניות. אלברן הוא הקפטן של הספינה הזו ועל הסיפון שלה נמצאים כמה טיפוסים מפוקפקים כמו שותפו הוותיק דן דה דאוטומטור, Jneiro Jarel, הבוס של הלייבל XL ריצ'ארד ראסל, מארק אנטואן, T-E-E-D ואחרים. יחד הם הזמינו שורה שורה של מוזיקאים מקומיים וזמרים לפרוייקט המאד לא מזמין הזה.
בשמיעות ראשונות, הקסם המיידי של אלברן, אינו מורגש. צריך לצלוח את הווייב המאד מסויים של האלבום הזה כדי להגיע אליו. הוא לא מרחם, הוא לא מיידי והוא גם עלול להישמע אחיד ונמרח מדי. אך אלברן, יחד עם האנשים סביבו, יצרו נהר חדש וסמיך של צלילים קדומים בגישה מודרנית, המון הקשבה ומרחב לעל טבעי שאינהרנטי לעולם הוודו. לצד הבולטות (שגם עלולה להרתיע נערים לבנים בסוודרים) של הקולות המקוננים, המלחשים, המאיימים או הסוחפים, הפעם הגאונות של אלברן מוצאת את ביטוייה בקצוות. היא קיימת גם בהבנה שלו את ההתפתחות של ההרמוניה וגם רחוקה ממנו כמוה ובתרגום של תובנה זו לקלידים החד פעמיים באלבום, ששולחים אותות ומופתים בזעיר אנפין, מבלי לדרוש את תשומת הלב של המאזין, אלא כבדרך אגב. בזה אלברן אלוף: לגרום לעבודה קשה ופרטנית לא לאבד את ה-Fאנקיות שלה ולהישמע כאילו נעשתה כך, בדרך אגב.
דיימון לא נתן לפרט שולי כמו דדליין בן שבוע לפריע לו כשהוא מציע את אחת ההרפתקאות היותר שאפתניות שלו. הוא עובד בזה. ושומעים את זה. מחד זה מזכיר את הרגעים הקודרים של King Midas Sound, מאידך את הרוח החופשית המתרוצצת בכלי ההקשה מבית מדרשו של מולאטו אסטטקה ולעיתים קרובות את המקבילה הצלילית לסכנה המרחפת והמושכת פנימה של טקסי כישוף רפטטיבים. יש כאן כיוון רעיוני המגובה בצלילים, גם אם בשמיעות ראשונות כאמור, זה אמור להישמע מבולבל או אחיד מדי.
רפטטיביות היא אחת מאבני היסוד של המוזיקה האפריקאית והקשבה חוזרת ונשנית עושה לפרויקט הזה רק טוב. יותר מהכל, האלבום הזה הוא מעגל. מעגל שחור שכופה האזנה נוספת ולאט לאט, הקוטר גדל וכשהעיניים נעצמות, ולשם בדיוק מכוון אלברן, אתה מוצא את המוזיקה הזו חגה סביבך. בשקט ובחרדה.