יש דברים שרק במאי בסדר הגודל של סטיבן סודרברג יכול להרשות לעצמו. כך, למשל, לא רק שהתאפשר לו ללהק איזה כוכבים שהוא רק רוצה למותחן החדש שלו, "התפשטות", אלא שהוא גם היה יכול לעשות איתם ככל העולה על רוחו, אפילו אם זה להיפרע מהם במהירות. בהתאם לזאת, כבר בדקות הראשונות של הסרט, הורג הבמאי בטבעיות גמורה את הדמות שמגלמת גווינית' פלטרו (אל דאגה, זה לא ספוילר - עובדת מותה מופיעה כבר בטריילר), וזאת לאחר שהופיעה על המסך במשך כמה דקות בלבד. בכך הוא משול לבת עשירים שקונה בהון רב שמלה ואז זורקת אותה לאחר ערב אחד בגלל שגילתה כי בעצם היא לא מתאימה.
ההבדל הוא שאצל סודרברג אין מדובר בפריבילגיה, כי אם בהפך הגמור - כורח המציאות. "התפשטות" מנסה לתאר באופן מציאותי ככל האפשר מה יקרה אם וירוס קטלני יתפשט ברחבי העולם, והוא מבין שבמצב עניינים כזה, המזור יגיע לאט ואנשים ימותו מהר. לפיכך, אפילו שמגלמת אותה אחת מן הכוכבות הגדולות בעולם, הדמות של פלטרו לא זוכה להיפרד מילדיה בנאום מרגש או לשאת מסר לאומה. תחת זאת, הווירוס תוקף אותה באורח פתע וקוטל אותה חיש קל, באלימות וללא פשרות, ממש כפי שהיה עושה לכל אחד. סודרברג מעמיד כאן אותה ואת עצמו במבחן בוזגלו, ומנצח בגדול.
מתוך הניצחון הזה נולדת האפקטיביות של "התפשטות", שראוי לכבוד מן הצופים שלו בגלל שהוא מכבד אותם בעצמו. בהתאם לזאת, אין בו כל ניסיון לנצל את חומרי הגלם כדי לייצר קיטש, וגם לא ניסיון להיבנות על תפניות עלילתיות חדות כדי להמם את הקהל או ליצור מתח מלאכותי כדי למשוך את תשומת לבו. בעולם שבונה סודרברג, הדברים קורים כבדרך הטבע, האנשים הטובים הם אכן כאלה, והפתרונות לא קלים אבל גם לא מסובכים מדי. כתוצאה מכל זה, התחושה היא שאנו צופים בתיעוד של התרחשויות שקרו באמת, ולכן הסרט כה מרתק, סוחף ומעורר מחשבה.
ההישג היפה של סודרברג הוא יכולתו לייצר את האמינות מעוררת ההזדהות הזו גם בלי להתחבא מאחורי חקיינות מחוספסת של יומני חדשות או יצירות דוקומנטריות. נהפוך הוא: "התפשטות" עשוי בצורה החלקלקה והמלוטשת ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ובהתאם לנטייה של הבמאי להתבסס על ז'אנרים קלאסיים, הוא מעין שדרוג מודרני של סרטי האסונות הגלובליים סוג ב' שהיו נפוצים בהוליווד בשנות החמישים.
וכך, סודרברג מוציא את המיטב מכל האמצעים הקולנועיים שעומדים לרשותו: הצילום חד, התסריט מעמיק ונבון, העריכה מתוזמנת היטב, המוזיקה משלימה את הדימויים, הבימוי מתקתק כמו שעון ותצוגות המשחק מעולות. חוץ מפלטרו, אסף לכאן הבמאי הפופולרי כמעט כל כוכב אפשרי שהיה זמין בהוליווד, מקייט ווינסלט ומריון קוטיאר ועד מאט דיימון וג'וד לאו. לחלקם הוא נתן לחיות קצת יותר מכמה דקות, והם גומלים לו על כך בתצוגות משחק שרמתן הולמת את האופי של הסרט - מופת של עבודה אמנותית מושלמת, אבל בלי טיפה של מלאכותיות. "התפשטות" לא נעשה בשלושה ממדים, ובכל זאת לרגעים הקהל ממש מרגיש שדיימון משתעל עליו, וכמעט ולא עוצר את עצמו מלצעוק לו "שים יד!".
אחרי הנאמר לעיל, עדיין אפשר לומר כי הכל טוב ויפה, ובכל זאת לא ברור למה סודרברג עשה את הסרט הזה. נכון, מדובר בחוויה קולנועית חזקה, שמטלטלת בזמן הצפייה וגם נחרטת בזיכרון אחריה, אבל בשביל מה בעצם היה צריך אותה? הרי כבר נעשו בעבר שלל יצירות על אסונות גלובליים, כולל מן הסוג הזה, ומלכתחילה מגפות נישאות באוויר הן לא בדיוק המצוקה העיקרית שממנה סובל העולם כרגע. אם כך, מדוע קולנוען שפחות או יותר רשאי לטפל באיזה נושא שירצה, בוחר דווקא בזה שעומד במרכז "התפשטות"?
התשובה, כך נראה, היא רצונו של הבמאי לגעת ברקמה הגלובלית העדינה שנוצרה בשנים האחרונות, לטוב ולרע. מה שמאיים לחסל כאן את היקום הוא וירוס, אבל באותה מידה זה היה יכול להיות כל דבר אחר, וסודרברג מתאר איך זה לחיות בעולם שבו משק כנפי חדלות הפירעון של יוון יכול לפרק יבשת שלמה. באמצעות פסיפס הדמויות הקוסמופוליטי שהוא בונה בחוכמה והמעברים הסימטריים שלו בין פינות שונות של הגלובוס, מראה הבמאי כי גם אם המצב הזה הופך אותנו לשבירים, יש בכוחנו לנצל אותו כדי לצאת ממנו מחוזקים פי כמה, והכל באמת תלוי רק בנו.
כך, למשל, אחד הרגעים המרכזיים בסרט מתאר כיצד עומדת אשת רפואה מערבית בין האפשרות להציל מיידית את חייה או לסכן אותם למען תושביו של כפר אסייתי, ומובן כי סודרברג מעצב את הבחירה הזו בצורה קורקטית, חפה מצדקנות ועתירת עוצמה, שבוקעת ממנה הומניות רבה.
ברגעים מסוג זה טמונה מה שהיא בסופו של דבר המעלה העיקרית של "התפשטות": היכולת שלו לקחת סיפור כה גדול ומחריד, ובכל זאת להוציא ממנו את הסיפורים האנושיים הקטנים ומלאי החסד, ולעשות זאת בצורה עדינה ומרגשת להפליא. זה מה שקורה לדוגמה לקראת סיום הסרט, שבו חוזר הבמאי למרכיבים הפשוטים ביותר של הקהילה האמריקאית, מוכיח לנו מחדש עד כמה אבא יהיה מוכן לעשות הכל בשביל בתו, ומראה איך הסכנה מאחדת את המשפחה ובני אדם בכלל. ברגעים האלה אנחנו מבינים שוב כי גם כשהוא עוסק בווירוסים חסרי נשמה, מה שמעניין את סודרברג יותר מכל הוא בני אדם. והוא מאמין בהם, ולכן מגיע לנו שנאמין בו גם אנחנו.
בראיון שנתן לכתב העת "פילם קומנט" לרגל יציאת הסרט, סיפר סודרברג כי בכל פעם שהוא מדבר עם יוצרים צעירים, הוא אומר להם כי לא משנה על מה התסריט שלהם, הם צריכים לכתוב אותו במחשבה שבסופו של דבר, הוא ידבר על תקווה. הם תמיד צוחקים בתגובה, והוא תמיד מסביר להם עד כמה הוא רציני. ואכן, "התפשטות" ממחיש כי התקווה היא הכוח שמניע את הבמאי. לא משנה עד כמה העולם פגיע ועד כמה גדולים האיומים שעומדים בפניו, הוא מראה לנו כאן שכל עוד יש בו אנשים טובים שאכפת להם, אפשר לקוות כי שום דבר עוד לא אבוד.