פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "הקצה" יורדת: פרידה מהתוכנית הכי טובה ברדיו

      ביטולה של "הקצה" היא לא רק אובדן תוכנית מוזיקה נפלאה ועוד מסמר בארון של גלגלצ, אלא תמרור אזהרה: העתיד המוזיקלי שלנו בסכנה. עינב שיף נפרד

      השאלה הראשונה ששאלתי את עצמי כשעלתה "הקצה" בגלגלצ, אי שם בינואר 1999, היא האם גם שם ישמיעו את "Believe" של שר. להיט השמאלץ שהמציא מחדש את אפקט האוטו-טיון המפורסם (זה שמעוות את הקול) כ"אפקט שר" שלט בכל פינה בגלגלצ והיה לאותם ימים מה שייצג את התחנה: שירים גרועים בעריכה בינונית, עם נטייה ללכת בעיוורון על מיינסטרים לועזי והתעלמות מזרמים מעניינים ואחרים במוזיקה הישראלית.

      "הקצה" לא נתנה לשר להיכנס בדלת האולפן הכבדה של התחנה הצבאית. מיום היווסדה ועד ההודעה הכה מצערת על ביטולה היום (שני), "הקצה" היתה הסלקטור במובן הטוב של המונח: רחבת כתפיים וחסונה, אבל לא אליטיסטית ודורסנית: מלאת פנינים ליודעי ח"ן בלבד, אבל אף פעם לא מתנשאת; יודעת מראש שלעולם לא תעמדו בקצב של שני מגישיה, קודם נדב רביד ואחר קוואמי ולבסוף שניהם, אבל תמיד מוכנה להסביר ולתת עוד מכל הטוב הזה.

      גלגלצ החליטה: "הקצה" יורדת אחרי 13 שנה
      מיוחד: ?Why מתארחים ב"הקצה" לביצוע לייב
      M83 באולפן "הקצה"
      בואו להיפרד מ"הקצה" בפייסבוק של וואלה! תרבות

      קואמי והמידנייט פיקוקס: "מאבד את הקצה"

      יתרה מכך, בניגוד ללא מעט תוכניות רדיו למוזיקה איכותית גם בעולם, "הקצה" היא אירוע נדיר שבו עולמות מוזיקליים שונים לחלוטין יכלו להתקיים באותו המקום. בניגוד לתוכניות רבות שעורכיהן (ומגישיהן) הם בעלי טעם משובח אך כזה שמתמחה בז'אנרים מסוימים, "הקצה" תמיד הפגינה עושר חסר תקדים ברדיו הישראלי שלקח את המאזין מקצה הרחבה של עולם ההאוס, הטכנו והדיסקו ועד לאזורים הקיצוניים ביותר של סצנת ההארדקור-Pאנק של ישראל. רביד וקוואמי השלימו אחד את השני לא רק כשהגישו ביחד את התוכנית (בעיקר כשאורח חשוב מחו"ל הגיע), אלא גם תימטית וכיסו טווחים שלתוכניות מוזיקה, ואף למגזינים ואתרים ברשת לוקח שנים לכסות.

      אבל "הקצה" רחוקה מלהיות עניין מוזיקלי-רדיופוני מקצועי נטו. בעידן שאחרי "הפסקת עשר" ועם הדרתו של יואב קוטנר מגלגלצ, אחרי השינוי הדרמטי בקו של 88FM והכאוס שעבר על רדיו תל אביב, "הקצה" שמרה על עצמה, על זהותה ועל קהל המאזינים האדוק שלה. לאחר ביטול ההחלטה הדרקונית והמטופשת שאסרה על קוואמי לשדר מוזיקה ישראלית (בשל חשד לניגוד אינטרסים), היא גם הפכה לכלי משמעותי ורב עצמה בקידום מוזיקה ישראלית שלעולם לא תגיע לשעות הפריים טיים של גלגלצ. בעידן שבו קובעי הטעם מגרדים את פינות תשומת הלב של הציבור הישראלי, "הקצה" עיצבה לפחות 13 שנים של מאזינים חכמים ואוהבי מוזיקה בלב ובנפש, אנשים שכל מה שהם צריכים בחיים זה שיר אחד טוב. סביר להניח שאת השיר הטוב הזה הם שמעו קודם כל ב"הקצה".

      מוזיקה ישראלית שאפשר היה לשמוע רק ב"הקצה":

      לכן ירידת "הקצה" היא לא רק סופה של תוכנית מוזיקה מהחשובות שהיו כאן, אלא מסמר נוסף בארון שהולך וננעל מכל הכיוונים. הרדיו הישראלי, כמו הטלוויזיה לפניו והרשת אחריו, מוותר על הקשר עם הצד הנאור של עולם התרבות. הוא מוותר על העורכים המוזיקליים כישויות עצמאיות ומוותר על המאזינים כיצורים תבוניים. גלגלצ, שהכניסה שינויים מבורכים בפלייליסט שלה בתקופת דלית עופר, אבל עדיין נותרה תחנת רדיו בעייתית מאוד, מאבדת כאן את העוגן האחרון בלגיטימיות שלה בעיני מאזינים רבים, כנראה רבים מכפי שקברניטיה מעריכים. איתו תלך לאיבוד גם קהילת המאזינים הכי מרגשת שיש לתוכנית רדיו איכותית בישראל. הטענות נגד קיומה של גלגלצ תמיד היו צריכות להתמקד קודם בלגיטימיות של כל תחנה צבאית. עתה, אפשר לעסוק בכך גם מסיבות תרבותיות.

      ל"הקצה" באהבה:

      כדי לענות על השאלה מה בעצם כל כך חשוב במוזיקה, למה היא אותו קול של אלוהים אחר לעומת כל צורת אמנות אחרת, כל מה שצריך זה לדמיין את אחת הדמויות מ"זמנך עבר" של אהוד בנאי, זו שתמיד רוצה לברוח ולשמוע מוזיקה בין השיחים. בנאי דמיין את דמויותיו מאזינות ל-"Abby Road" של הביטלס, אבל הדור שאחריו ערג ליואב קוטנר ומיכל ניב של "הפסקת עשר" והדור הנוכחי הקליט את "הקצה" כדי לדעת איך ג'יימס מרפי מתכוון הפעם לשנות את העולם, או להבין האם הדיבור על הדבר הזה, Pאנק-Fאנק, באמת שווה את ההייפ. עכשיו, כל מה שיישאר להם זה ממשיכי דרכה של שר.