"שלוש" - כמה אפשר לראות את זה? חמש הערות על טלוויזיה

ככל שידוע לנו, אף אחד מהערוצים המרכזיים אינו ערוץ נסיוני, וימי החסד שלהם הסתיימו מזמן. למה אם כן לא חולף שבוע ללא חידושים, המצאות והפתעות בלוח השידורים? תוכניות שאמורות לעלות נדחות ללא הודעה מוקדמת (כמו "ישראל מבשלת" של אהרוני שהפרומואים פימפמו לקראת אתמול), תוכניות קיימות מזגזגות בימים, ולפתע נוספה לנו עוד תוכנית שבועית של "שלוש" ביום רביעי פלוס תוכנית "הכירו את הגברים של שלוש" ביום שישי.

מילא, כאשר ישנו אירוע מרעיש המשבש את סדר היום הציבורי, מילא אם קורה הדבר באופן יוצא דופן שנותנים עליו את הדעת. אבל למעשה לא חולף שבוע שבו הצופים לא מופתעים מאמבוש טלוויזיוני שבו מוגשות לנו תוכניות ברמה נמוכה (עיין ערך "אליפות ישראל בדקה" ו"הארון") ומנגד נעלמות תוכניות מיומן הקבוע או שהן מוכפלות לפתע ("סברי מרנן"). שבירת שיגרה זה לא תמיד רע, אבל לשדר פאניקה - ואת "שלוש" שלוש פעמים בשבוע - זה בהחלט לא פתרון.

"אליפות ישראל בדקה" - למה לעשות את זה לעידו רוזנבלום?

ערוץ 23 מצטיין בתכנים טלוויזיוניים שהם אלטרנטיבה כמעט סוטה לכל מה שקורה בשעות צפיית שיא: "המירוץ למיליון" בערוץ 2? מודי בר און משחזר את הכרזת המדינה ב"הכל אנשים"; "הכבוד של מרציאנו" בערוץ 10? קובי מידן עם הראיונות המרתקים בישראל ב"חוצה ישראל". קצת פחות משנה העובדה שמדובר בשידורים חוזרים בחלקם (אפשר לחשוב שזו לא מחלה בערוצים המסחריים), ויותר חשוב להיזכר שפעם "מסע עולמי" היתה מהתוכניות הנצפות בטלוויזיה הישראלית ושאייל פלד הביא לכל בית ריחות מדהימים מארצות שאולי כבר קל יותר להגיע אליהן, אבל דרך העיניים של פלד זה כל כך הרבה יותר כיף.

פלד, באחד המקרים הטרגיים שהיו כאן, כבר לא יחזור לטלוויזיה וגם תוכניות מסוגה של "מסע עולמי" לא נמצא להן מקום. אם למנכ"ל החדש של החינוכית, אלדד קובלנץ, יש מעט שאר רוח – הוא ישאיר היכן שהוא את הפנינה ההיא.

ערוץ 23 בוואלה!

שמעון גרשון הוא לא מנחה טלוויזיה טבעי. לכאורה, הוא נראה כמו עוד חוליה בשרשרת הבעייתית של דוגמניות וכדורגלני עבר בערוץ הספורט. אבל אז מסתכלים ב"אופס! טעות שלי", תוכנית שעוסקת בטעויות של ספורטאים לאורך הדורות, אותה גרשון מנחה לצדו של שגיב פרידמן.

שם, גרשון מתגלה כאישיות מסך חיננית ופרידמן לעומת זאת, נראה כמו אחד שמצא את מקומו, שלא כמו בכתבות החוץ האיומות שהוא עושה בברים או בתים של ספורטאים באולפן ליגת האלופות. גרשון, אחד שיודע מה זה להבקיע שער עצמי, מתייחס לעניין בפרופורציות ובהומור הראוי והתוצאה היא סוף סוף משהו לראות בספורט 5 גולד.

"האם האדם הוא זה שעושה את הבגד או הבגד עושה את האדם" היה תמיד אחד מנושאי הדיון האהובים על מורות משמימות, בניסיון להפיח חיים בשיעורי חברה גוססים. על אותו עיקרון אינפנטילי עובדת התוכנית "הארון" אשר עלתה בקשת ביום ה' שעבר, עוד טלאי מילוי זמן על גבי הטלאי שהיא "אליפות ישראל בדקה".

הקונספט זול, טיפשי ומספק בעיקר זמן מסך – שלוש נשים משחקות ב"אמא מחליפה" רק שבמקום להחליף במשפחות, מחליפות את הארון שלהן ונאלצות ללבוש בגדים של מישהי אחרת. בתוכנית הראשונה קיבלנו את המגוון האקסטרימי – נערה גותית לובשת לטקס ושחורים; בורדר-ליין פרחה; ואחת שנטי-בנטי. אין פריים אחד ב"הארון" שאינו מעושה, מבוים להחריד או מספק תובנה כלשהי. בדיוק בשביל המקרים האלו הומצאה המילה – סתם. פשוט סתם.

ב-23 שנות קיומה, יצרה "משפחת סימפסון" עולם עשיר, אך יש בו מעט דברים שנחשבים למסורת. אחד מאלה הוא "Treehouse of Horror" – פרק ליל כל הקדושים, שמורכב מכמה סיפורים כאילו-מפחידים קצרים. הכל ראינו שם, מגרסה מעולה ל"העורב" של אדגר אלן פו ועד להומאז'ים שלמים ל"אזור הדמדומים".

הפרק ששודר השנה לא היה טוב במיוחד, או גרוע במיוחד, אבל כן היה מאוד מוזר מבחינת התמהיל שלו. כך, אחד הסיפורים ביסס את הבדיחה המרכזית שלו על כך שהומר מפליץ הרבה – לא סוג הומור שאופייני לסדרה. מאידך, בסיפור אחר השטן הוצג כבוס של אלוהים, כשאלוהים הוא בעצם גרסת ענק של הומר - וזו התייחסות די קיצונית לדת אפילו עבור הסדרה הזאת. לצד אלה, היו בסדרה מספר התייחסויות לסרטים לא מאוד חדשים כמו "אווטאר" ו"הפרפר ופעמון הצלילה". למה? מי יודע.

מי שמחפשים את הרמזים לאיבוד רלוונטיות בסימפסונים, בוודאי ייתלו בפרק הזה, אך פרקי "Treehouse Of Horror" מעולם לא נועדו להיות רלוונטיים. הם כן נועדו להיות יותר מצחיקים מבדרך כלל, וזה לצערנו הרב לא המקרה.

(דניס ויטצ'בסקי)

"משפחת סימפסון" ניצלה: תמשיך לשתי עונות נוספות
עוד הערות על הטלוויזיה של השבוע? ספרו לנו בפייסבוק