סבתא זפטה

מוחמד עלי – יסכימו רבים – הוא לא רק אחד הספורטאים הדגולים של המאה העשרים אלא גם אחד מהפנים המזוהות ביותר עם המאה התקשורתית ביותר בתולדות האנושות. אחד מסמליה של תקופה. עלי פעל ופרח והגיע לשיא תהילתו במקביל לבום התקשורתי הגדול של שנות השישים והשבעים בארצות הברית. כאחד האייקונים התקשורתיים הראשונים קולו של עלי, הבעות פניו האקספרסיביות והמניירות הייחודיות לו, הפכו להיות מזוהים עמו ומוכרים לכל יותר מצעדי הריקוד שלו, מזריזות הג'אב שהשחיל מתחת להגנת היריב. על כן, כשנטל על עצמו ויל סמית את מלאכת גילום דמותו של האליל השחור היה צריך להביא בחשבון כי מבקרי הופעתו יהיו כמספר האנשים הזוכרים את עלי ושחזו באחת מהופעותיו התקשורתיות. ובינינו, כמעט ואין בן תרבות המערב שלא נתקל בתמונת הפה הגדול הזה נפער אל מול המצלמה, המקור הבלתי ניתן לחיקוי ולשחזור.

יותר מכך – סמית, כוכב אפרו-אמריקאי אהוד ומקובל, לקח על עצמו לגלם את אחת הדמויות המשמעותיות ביותר לקהילה השחורה בארצות הברית, ומעבר למשפט הצופה הנייטרלי, העמיס על כתפיו גם את חובת ההוכחה לקהילה שלמה, הקהילה שלו, הקהילה של עלי. הדבר היה עשוי להיות פשוט יותר אלמלא הצטרך סמית לא רק לאמץ את מניירות היומיום של עלי, אלא גם לסגנן לעצמו את תנועות האגרוף האלוהיות שלו, ולהעמיד דמות קולנועית שתצליח ליצור מימזיס אמיתי – חיקוי נאמן למקור – של ספורטאי על. אלא שסמית איננו מתאגרף ואף לא סדנת אגרוף תגשר על הפערים בינו לגאון, כמו גם עריכה או זוויות צילום נוחות. מבחינה זאת היה על מייקל מאן (הבמאי – "המקור" ו"היט") להגיע להכרעה שתשרת את הסרט מבלי להוציא את הליהוק הראשי שלו פארש.

מאן בחר לעשות סרט ספורט חברתי ותקופתי לקהל הרחב, כשהספורט אינו המוקד. הבחירה במתכונת הזאת הקלה על סמית, שאיכויותיו כחקיין וכמנייריסט גדולות מאלה שלו כמתאגרף. "עלי" הוא סרט קולנוע טוב מאוד, המצליח ללכוד את רוחה של התקופה ולייצג את מורכבות המשמעות של עלי כמהפכן חברתי וכאפרו-אמריקאי שקנה לו מקום של כבוד בלב הקונצנזוס האמריקאי בדרך הקשה מכל – העמדת מראה חסרת פשרות מול החברה הצבועה ביותר בעולם. "עלי" אינו מסמך בעל איכויות דוקומנטריות או דידקטיות מרשימות, וטוב שכך. מדובר בסרט קולנוע מעניין, קצבי ומרתק המצליח ליצור אשליה של "הצצה אל מאחורי הקלעים" של מלך הזירה. למרות שכל התסריט מבוסס על עובדות ידועות ולמרות שמדובר במארג של פרטים ביוגרפיים שכבר פורסמו בעבר, "עלי" מצליח ליצור מצג מהימן של התקופה ולהיות אותנטי ביושר הקולנועי שלו.

"עלי" נופל וקם על וויל סמית ועל דבקותו במשימה הקשה ביותר שלקח על עצמו כשחקן. ברגעים בהם הוא מנסה ליצור הומאז' לעלי הוא נכשל, שכן המקור כה חד פעמי ומשכנע עד כי כל העתק ייתפס בעין הצופה כניסיון להפיח חיים בדמות מונפשת. אפשר שהבחירה של סקורסזה להשתמש ב"שור הזועם" בצילום בשחור-לבן הפכה אותו למסמך כה חשוב – משום שלה מוטה היה זכור למעריציו מהיומנים הקולנועיים בשחור-לבן. מאן בוחר לצלם בצבע ובכך מפיח חיים בדמות אולם פוגע בהזדהות הרגשית הנוסטלגית עימה. לטעמי, מדובר בבחירה מוצלחת – "עלי" אינו מתכוון להיות משל על החיים כמהלומת אגרוף. הוא מבקש להציג אמירה חברתית ותרבותית ולספר את סיפורו האנושי של האלוף, שאחרי הכל היה בשר ודם. נוסטלגיה בשחור-לבן היתה מרחיקה את סמית מעלי, שכן היתה הופכת את משחקו של סמית לטקסט לקמוס – חסר סיכוי.

מועמדותו של סמית לאוסקר על תפקידו בסרט אינה מפתיעה. הוא עושה, בסיכומו של יום, עבודה טובה מאוד. הוא מצליח להביא את חוש ההומור ואת חיבתו המופרזת של עלי לדרמה אל המסך. אולם מגרעתו העיקרית היא ההשוואה הלא הוגנת למקור עצמו. בסצינות שאינן מבוססות על תצלומי קרבות או מסיבות עיתונאים – סמית מוכיח שהוא בעל עומק רגשי גדול מכפי שנהוג לחשוב ומציג גם עלי פגיע ושברירי. לא די, אמנם, אבל הרבה יותר מכפי שהותר למעריצי עלי לראות בימיו מבעד לחומות העריכה ומנגנוני היחצנות שהקיפוהו בחייו. מבחינה זו, "עלי" עושה שירות טוב למוחמד עלי, לוויל סמית ולכל מי שמבקש הנאה בקולנוע.