ב-13 השנה שעברו מאז השתתף ב"פחד ותיעוב בלאס וגאס" על פי ספרו של האנטר ס.תומפסון, עברה הקריירה של ג'וני דפ שינוי מהותי: משחקן שזוהה בעיקר עם השוליים של הוליווד, ולמעשה מעולם לא כיכב בשובר קופות אמיתי, הוא הפך לקופה הרושמת הכי מהימנה בהוליווד. למעשה, בכסף שהרוויחו "אליס בארץ הפלאות" וארבעת פרקי "שודדי הקריביים" בהשתתפותו, אפשר אולי היה לחלץ את יוון מחדלות הפירעון שלה. בסיכומו של דבר, נער השוליים נהיה לעוד צעצוע של דיסני, וכפי שהוא עצמו העיד בראיון שערורייתי, התהליך הזה היה משול בעיניו לאונס.
ובכל זאת, דבר אחד לא השתנה אצל דפ: האהבה ליצירותיו של תומפסון והרצון להביא אותן אל הבד. וכך, כל הזמן הזה הוא נאבק כדי לעבד את "יומן הרום", רומן מוקדם של הסופר הפולחני, שהתבסס על חוויותיו כעיתונאי אמריקאי צעיר בפורטו-ריקו של שנות השישים. הפרויקט הלך והסתבך, מפיקים באו והלכו והסופר עצמו הלך לעולמו, אבל השחקן לא אמר נואש עד שהפרויקט סוף כל סוף קרם עור וגידים.
הודות לכך, בסוף השבוע האחרון הגיע לאקרנים ברחבי הארץ העיבוד של דפ ל"יומן הרום", שבו הוא מנסה להוכיח שני דברים: שהוא נשאר נאמן לתומפסון, וחשוב מכך שהוא נותר נאמן גם לעצמו. אך למרות המאמצים הרבים שהשקיע הכוכב בפרויקט והציפיות שהתעוררו כתוצאה מכך, הצפייה בסרט מגלה כי כפי שקורה לעתים קרובות במקרים כאלה, גם הפעם ההר הוליד עכבר והסחבת ילדה ארנבת.
הסיבה העיקרית לכך היא שלרגע אחד לא ברור מה הסרט הזה רוצה מצופיו ומה מלכתחילה הוא רוצה מעצמו. האם מדובר במותחן פוליטי-תקשורתי על מעלליו של עיתונאי אידיאליסט ברפובליקת בננות? שמא זוהי קומדיית מסע מסוממת סטייל "פחד ותיעוב"? או שאולי אנו עומדים בפני דרמה רומנטית מלאת יצרים על הרומן שמפתח העיתונאי בן דמותו של תומפסון עם אמריקאית שהוא פוגש במקום?
ג'וני דפ סוגר חשבון עם "שודדי הקריביים"
הסרט מזגזג בין שלושת המישורים הללו בצורה כה שרירותית ולא בהירה, עד שהצופה מאבד במהרה את סבלנותו, והתוצאה לא רק תמוהה אלא גם מייגעת. הדבר אינו נובע דווקא מתצוגת המשחק התזזיתית כתמיד של דפ, כי אם מעבודת התסריט והבימוי של ברוס רובינסון, היוצר הבריטי המהולל אך הנשכח שהוא שכר בסופו של דבר לשם עשיית הסרט.
לא נעים לומר, אך אפשר להרגיש על המסך את אמיתות הדיווחים ולפיהם, רובינסון סבל מבצורת יצירתית ארוכה בזמן העבודה על הסרט. בהמשך לזאת, ניתן גם לחוש בכך שמי שהיה ידוע כאלכוהוליסט בגמילה נדרש לשוב לטיפה המרה בניסיון להשיב לעצמו את המוזה. ייסורים מסוג זה יכולים להוביל לגאולה יצירתית מופלאה, כפי שקרה אצל תומפסון, אך הם גם עלולים לגרום לתוצאה האמנותית להיראות כמו הנג-אובר אחד גדול, וזה מה שקורה כאן. כך, מוכיח "יומן הרום" כי גם בימינו, לא בהכרח צריך משקפי תלת-ממד כדי לחטוף כאב ראש בקולנוע.
כל זה מצער לא רק מפני שדפ באמת רצה שהסרט הזה יהיה מוצלח וגם באמת היה זקוק לכך, אלא בעיקר משום שהיו לו את המרכיבים הנכונים לשם כך. קודם כל, הוא נהנה מליהוק אטרקטיבי במיוחד לא רק דפ, עדיין אחד היחידים בהוליווד שמסוגלים בעיקרון לגלם אלילים מסוגו של תומפסון, אלא גם אמבר הרד, המגלמת את הצעירה שבה הוא מתאהב, ועושה זאת בצורה שהצופה זקוק לתריסר כוסות רום כדי לשכוח אותה.
נוסף לכך, "יומן הרום" מתכבד בזירות התרחשות אקזוטיות שמצטלמות היטב, וגם מתמקם בקונטקסט היסטורי-פוליטי מרתק. אך באשמת התסריט המקושקש והבימוי פזור הדעת, התוצאה נראית במקרה הטוב כמו פארודיה על תת-ז'אנר הסרטים העוסקים במעלליהם של עיתונאים אמריקאים במדינות זרות, ובמקרה הרע כמו סתם גיבוב של דימויים ומילים, שההצדקה היחידה לקרוא לו סרט היא עצם הקרנתו באולם קולנוע.
למעשה, התוחלת היחידה בסרט טמונה ביכולתו לעורר בצופה חשק לשוב ולקרוא בכתביו של תומפסון. כך, למשל, אפשר לחזור ולהרהר באמירתו הידועה, ולפיה כיוון שבסיכומו של עניין כל אחד מאיתנו בודד בעולמו והיחיד שקיים בו, הדבר האחד שחשוב בחיינו הוא שנכבד את עצמנו. ב"יומן הרום" דפ אולי התחיל להשיב לעצמו את הכבוד שאבד לו ב"שודדי הקריביים" ודומיו, אבל כדי שבאמת יזכה לקבל אותו בחזרה, הוא יזדקק לעשות סרטים טובים בהרבה.
"יומן הרום": איפה ומתי רואים?
מה חשבתם על החדש של ג'וני דפ? דברו על זה בפייסבוק