פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "צופן הישראליות": יהושע סיימון על הספר שנופל במלכודת של עצמו

      יהושע סיימון ניסה ליהנות מ"צופן הישראליות", אבל גילה ספר שנופל בעצמו קורבן לתסמיני האהבה-שנאה עצמית אשר מאפיינים לטענת מחברו את הישראלים

      הקיץ האחרון לימד אותנו בין היתר שהמושגים של רוב ומיעוט אינם מספריים, אלא קשורים ביכולת ארגון. כשמנתחים את המשטרים היצוגיים המתקראים דמוקרטיות ברחבי העולם, ניכר ש"רוב" איננו אוכלוסיית הרוב, ושלמעשה "מיעוטים" הם אוכלוסיית הרוב.

      מה שעולה מהניתוח הזה הוא שיכולת האירגון היא שהופכת קבוצה ל"רוב" – בעלי ההון, הצבא והימין הקיצוני מאורגנים לעילא ועל כן הם בשלטון במסגרת המשטר הייצוגי הישראלי. אבל "המיעוט", כפי שהוכיח הקיץ האחרון, הוא הרוב – הוא פשוט עדיין לא מאורגן.

      והנה, עתה, אחרי הקיץ, רואה אור "צופן הישראליות – עשרת הדיברות של שנות האלפיים" מאת גד יאיר, מי שעמד עד לאחרונה בראש החוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית - ספר המציע רשימה של עשרה פרקים המסכמים את הישראליות היום, במידה רבה מתוך התפיסה העצמית של הממלכתיות הישראלית.

      בספרו פורץ הדרך "ערוץ 2 – הממלכתיות החדשה" (רסלינג, 2001), נועם יורן מנתח את האהבה העצמית הישראלית כתכונה מרכזית של הישראליות בעולם של ערוץ 2. הישראלים כל הזמן מתעסקים במה ישראלי ובמה "הכי ישראלי". בין היתר, הבהמיות הקסומה של הישראלי (זו שדודו טופז פרט עליה בתוכניות הטלוויזיה שלו ועתה תוכניות החדשות, הכלכלה, הבידור והריאליטי מפארות), מבוססת על האקסיומה ש"הישראלי הוא חרא אבל אדם נהדר".

      : כריכת הספר " צופן הישראליות" מאת גד יאיר (יח"צ)
      מעין שירה מרירה של "לחיי העם הזה". כריכת הספר (צילום: יח"צ)

      ספרו של יאיר, קריא ושוטף, לא חורג מהשניות המעריצה-מבזה שבדיבור הזה על ישראליות. קריאה בו דומה לזימרה מרירה של השיר "לחיי העם הזה". הספר כולל הרבה אמיתות מוכרות ברוח החוצפה הישראלית, היות הישראליות טבועה בטראומה וחרדה קיומית, תפיסת הבעלות והציווי לא להיות פראיירים, התפיסה העצמית השוויונית כביכול, הסחבקית, האילתורית והשולפת מהמותן.

      הספר מבקש לשרטט את התכונות הישראליות ברוח הסוציולוגיה התרבותית – הוא אומר, 'לעמים יש תכונות ואלה הן התכונות הישראליות'. עד כמה שקביעות אלה חינניות, והסמכות של גד בניסוחן מאפשרת לקורא להתמסר אליהן באופן קריא במיוחד, מדובר בתפיסה מהותנית ומוגבלת הגוזרת את אופיים של הישראלים מהאופן בו הם מבינים את עצמם.

      הנחות היסוד שבבסיס הספר – הישראלים הם יהודים, הישראלים הם אנשים עם זיקה לציונות – מייצרות את הספר עצמו כסימפטום של הישראליות המסויימת הזאת, יותר מאשר כניתוח שלה. היהדות הציונית בישראל היא כמובן נושא מאלף, רווי פסיכוזות ומתחים – הכנסייתיות שבבסיסה, היות הציונים קבוצה היסטורית של אוליגרכיית קרקעות לעומת ההצגה העצמית שלהם את הציונות כתפיסת עולם, חברת המתיישבים שתופשת עצמה כילידית, מקומה המחנך של האלימות הפוליטית – אבל אלה לא זוכים בספר לניתוח תקיף, מאחר והספר בעצמו כבול לתפיסה העצמית של היהדות הציונית.

      יהושע סימון (תמונות גולשים)
      ספר שהוא עצמו דוגמא לאהבה עצמית המוסווית כביקורת. יהושע סימון (צילום: יח"צ)

      ההגדרה של ישראלים בספר שמורה ליהודים ולאופן שבו המדינה מבינה מי הם ישראלים. לפעמים המחבר אפילו מחליף בין המילה "מדיניות" למילה "תכונה" כשהוא בא לסכם דיברות מסויימות. כך, הספר נקרא כמאוד שמרני בהנחות עליהן הוא נסמך ואף יותר מזה – הוא ממש מתכחש למציאות הפוליטית והתרבותית של מרחבי חיים שלמים שמתקיימים בישראל.

      יאיר קרא לפרקים "דיברות" ברוח מעמד הר סיני וחוקי היסוד היהודיים ואלה מנוסחות בספר כדרישות של הישראליות מאלה שבאים בצילה – הישראלים: "שקשק מפחד", "די לכיפוף", "קום והשתלט בארץ", "תיתנו, תקבלו – התרומה והחוזה המותנה עם המדינה", "אני מדבר משמע אני קיים", "שלא יחליטו עליך", "העסק שלך הוא העסק שלנו", "עשה אינטימיות אבל לא אהבה". הכללים הללו נפרשים דרך שלל דוגמאות מהשנים האחרונות.

      הספר כולל אחרית דבר על המחאה החברתית של הקיץ האחרון, שגם היא כוללת בוז והשתאות הכרוכים יחד מתוך אמונה בקיומה של "ישראליות" כקטגוריה מכוננת (אמנם זו שיחקה תפקיד מסויים בדימויי הקיץ הזה, אבל מושגים כמו "העם" ו"האזרחים" כמובן פעלו בו ביתר שאת). ככלל, הספר לא חורג מתוך המסגרת התרבותית שדרכה מציע את עצמו המקרה אותו הוא מנתח. במובן זה, הספר "צופן הישראליות" היה יכול להיות דוגמא נהדרת בספרו של יאיר להופעה של ביטויים של אהבה-עצמית של העם הישראלי המסווית כביקורת עצמית.

      צופן הישראליות - עשרת הדיברות של שנות האלפיים// גד יאיר, הוצאת כתר, 212 עמודים

      *יהושע סימון הוא עורך שותף של כתב העת מעין ועורך מערבון-מגזין חדש לקולנוע שגיליונותיהם החדשים ראו אור לאחרונה ומופצים בחנויות המובחרות