11.11.11: היצירות התרבותיות הגדולות - אושן 11, 11א' של ברי סחרוף ועוד

הדבר המוצלח יותר מסרט עם כוכב הוליוודי מוצדק אחד, הוא סרט עם נבחרת כוכבים הוליוודים רותחים. וב-2001, "אושן 11" היה הסרט עם הכי הרבה הייפ, והכי הרבה שמות נוצצים – ג'ורג' קלוני, בראד פיט, מאט דיימון, אנדי גרסיה, ג'וליה רוברטס ועוד.

אבל לא רק שמות זה מה שהופך את "אושן 11" לסרט מעולה (המבוסס על סרט משנות החמישים בכיכוב חבורת הראט-פאק) – העובדה שחבורת האגואים הזו הצליחה להוציא תחת ידיה סרט אנסמבל מאוזן היא לא פחות מנס, והקרדיט מגיע לסטיבן סודרברג הבמאי. "אושן 11" הצליח להיות כיפי, שנון ומהוקצע וכל זה בלי לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות – כמה פעמים כבר אפשר לומר את זה על חבורה של מצליחנים?

נכון, לא היה ולא יהיה כמו "סימנים של חולשה", אלבום המופת של ברי סחרוף שלרע מוכיח היה חלק מפתח בו, כמי שפתח את סחרוף לעולם הסימפולים ולשילוב של דיסטורשן, כלי הקשה לא מסורתיים ומוזיקה אלקטרונית. 11 שנים אחרי אותו אלבום, סחרוף ומוכיח התכנסו באולפן ברחוב יהודה המכבי 11א' והנציחו את כל מה שעבר עליהם מאז – ההיפתחות של סחרוף למוזיקה מזרחית והתשוקה של מוכיח לג'אנגל ודראם אנ' בייס והתוצאה היתה אלבום מאתגר, אחר, מחפש ורעב.

"11א'" לא פונק יותר מדי בביקורות וגם הארעיות היחסית שלו בקריירה של סחרוף (שהופיע עם האלבום פעמים ספורות בלבד) הפך אותו לאירוע כמעט זניח. רק באחרונה סחרוף שב לבצע שירים מתוכו בהופעות (בעיקר את "רוח חדשה" באווירת המחאה החברתית שסחרוף תמך בה), אבל עם הזמן "11א'" מתגלה כאלבום מלא שאר רוח ועומק מהסוג שכבר כל כך חסר במוזיקה הישראלית. ואם זה לא מספיק, "רחוק ממך" של דליה רביקוביץ' שבוצע באלבום עם יהודית רביץ הוא שיר יפה כמו אור שמנצנץ מ-11 כוכביא.

בשיאה של שגעת ההתחממות הגלובלית, כאשר כל ילד למד להגיד שאפקט החממה זה פויה וכל פנסיונר ידע שאנחנו גורמים במו ידינו לשינוי האקלים, התגייס ליאונרדו דיקפריו למגמה הירוקה הבינלאומית ויזם והפיק סרט הפחדה אפוקליפטי.

לא שיש ספק בחשיבות של הנושא ובאקוטיות של חינוך הציבור למודעות ירוקה, רק שבתור מוצר קולנועי מדובר ב-95 דקות של ראשים מדברים שמפחידים אותנו למוות פלוס דימויי אסונות מסמרי שיער. לא בדיוק מוצר לכל המשפחה.

דיקפריו, שגם מקריין ומופיע בסרט, עשה מעשה אל גור והראה לעולם שיש לו גם תחביבים, ועוד כאלה עם משמעות. הבעיה היחידה היא שהמשבר הכלכלי שהרעיד את ארצות הברית שנה לאחר יציאת הסרט, דחק את הנושא הצידה והשכיח במעט את הקטסטרופה האקלימית שרובצת לפתחנו. ועדיין, שווה לצפות בסרט רק כדי להבין שהרגע האחרון שבו השינוי עדיין אפשרי עוד לא מאחורינו. ותודה לליאו.

יש לא מעט אנשים שישימו את כל הכסף שהם הוציאו אי פעם על רוקנרול כדי להיות בחדר בזמן שבונו ודה אדג' נפגשו עם מרטין האנט, המפיק האקסצנטרי והמבריק שעומד מאחורי הסינגל השני של U2, שנכלל גם באלבום הבכורה "Boy".

האנט, למי שזוכר, הוא הפסיכופט שהפיק את שני אלבומי המופת של Joy Division ואיש רב זכויות בתנועת הפוסט-Pאנק הבריטית, וגם מי שלטענת טוני ווילסון איים עליו באקדח טעון. המפגש בינו ובין אחד כמו בונו עשוי היה להיראות כמו השעה ה-11 של כל אחד מהם. במקום, התקבל אחד השירים הנפלאים והחבויים של U2, אבל כזה שמספיק להאזין לו פעם אחת כדי להבין שרק גאון כמו האנט ידע מה לעשות עם בונו.

אחת התרומות החשובות של אולפן ליגת האלופות לתרבות הישראלית היתה העובדה שהצליחה להעלות באוב את הספר "אחד עשר האלופים" (שיצא כאן לראשונה ב-1942 בתרגומו של אליהו מטיס, ועותקיו נעלמו עם השנים), ויחד עם איתמר לוי הביאה להוצאתו מחדש במהלך מונדיאל 2006.

כך, אפשר היה להתענג שוב על אחד מספרי הכדורגל הטובים בכל הזמנים – מעשייה מופלאה של הסופר הצ'כי אדוארד בס (שם עט של אדוארד שמידט), המתארת כיצד הופך אב את 11 בניו לקבוצה בלתי ניתנת לעצירה.

בעולם שמציג "אחד עשר המופלאים", הכדורגל אינו תעשייה מסחרית-מקצוענית כמו היום, אלא עסק משפחתי. לכן, קריאה בו היא מסע קסום לזמנים הטהורים האלה, כמו גם לתקופה שבה עוד היו נותנים כאן כבוד לספרות כדורגל, ואפילו לעידן שבו כדורגלנים צ'כים הטילו אימה על היבשת. כל זה היה וחלף, וכל מה שנותר לנו הוא 11 דמויות ספרותיות מופלאות, שלעד יתרוצצו במגרש של ילדותנו.

ב-2001 רג'ינה ספקטור עוד הופיעה בכל מקום שהסכים לקבל אותה ברחבי ניו יורק, ממרתפים מעופשים ועד למועדוני סטדנאפ שהדבר האחרון שמי שמגיע אליהם מעוניין בו זה הדפיקות האמוציונליות שלה על הפסנתר. כשההופעה נגמרה היא ניסתה למכור לנוכחים את אלבום הבכורה שהוציאה באופן עצמאי, "11:11". עם קברט ג'אזי וטקסטים סיפוריים ופתלתלים במיוחד, הגרעין הספקטורי כבר היה קיים אז, אך עוד היה צריך ללטשו.

וזה בדיוק מה שעשה כעבור זמן מה גורדון רפאל, המפיק של הסטרוקס, שלקח את ההגשה יוצאת הדופן של ספקטור שצובטת אותך כל כמה זמן כדי לבדוק אם אתה עירני, הסיר ממנה מניירות מיותרות והציג לעולם יהלום של קיטש סובייטי שכבש את סצנת האינדי. אחר כך כבר הגיע גם "Begin To Hope" עם ההפקה המתוקתקת שטיפס במצעד האמריקאי וחשף אותה גם למאזיני גלגלצ וגם "Fur" שעצבן את מי שעוד שמר לה חסד נעורים.

אם ספקטור לא תסטה ממסלול המיינסטרים המשעמם בו היא צועדת כרגע, נראה כי הברירה היחידה עבור מי שרוצה להחיות את אותה זמרת סרקסטית שאהב וייתכן כי הוטבעה בסכרין לעד, היא לחזור לאותו אלבום בכורה דוקרני.

יש לכם עוד דוגמאות לאזכורים של ה-11.11.11? ספרו לנו בפייסבוק

השתתפו בהכנת הכתבה: לילך וולך, חן רוזנק, אבנר שביט ועינב שיף