פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לקראת הפצ'ה קוצ'ה 12: איך התרבות הישראלית הושפעה מיפן?

      הפצ'ה קוצ'ה, שיובא לכאן לפני ארבע שנים מטוקיו, אומץ בחום על ידי עולם האמנות הישראלי. לקראת חזרתו הערב בדקנו איך עוד השפיעה יפן על התרבות שלנו?

      הפצ'ה קוצ'ה, אירוע האמנות העכשווית המעניק למשתתפים בו בדיוק שש דקות ו-40 שניות כדי להציג את תפיסת עולמם, חוזר הערב (שלישי) למחוזותינו בפעם ה-12. הקונספט הייחודי של הפצ'ה הגיע אלינו לפני ארבע שנים בייבוא אישי של ענת ספרן, אוצרת האירוע יחד עם איתי מאוטנר, מיפן. בזמן שחלף מאז נראה כי הקהל הישראלי אימץ את הוויב היפני ואפשר לו להצמיח שורשים מקומיים. הפצ'ה הנוכחי הוא הזדמנות טובה לבדוק איך עוד הושפעה התרבות שלנו מארץ השמש העולה והאם ישנם דברים נוספים, חוץ מסושי כמובן, שהצליחו להיקלט גם בישראל.

      אתר הפצ'ה קוצ'ה

      טלוויזיה:

      הפורמט היפני הבולט ביותר ששודר בארץ היה "ראש בקיר", שעשועון הנפילות הצבעוני שהנחו ב-2008 שי גולדשטיין ודרור רפאל. "יש משהו בשעשועונים היפניים שהוא מאוד מאוד קיצוני לעיניים מערביות, באימג'ים ובפלסטיקיות", מסבירה ליאת פלדמן, היום סמנכ"ל תוכן בחברת קופרמן הפקות, ומי שהביאה את השעשועון היפני לפריים טיים של ערוץ 10. "זה משהו שבמערב יכול אולי להיות מתאים לערוצי ילדים, נורא פיזי צבעוניות מאוד חזקה, אבל יש משהו קיצוני באישיות המתחרה היפני כי שם הדברים האלה משודרים בחלקם בפריים טיים".

      השעשועון היפני שודר כאן בתקופת משחקי הכדורגל של היורוליג. עם תום המשחקים וסוף חופשת הקיץ הוא התקשה להתמודד עם משבצת השידור שלו וירד. פלדמן מספרת שגם ניסיון מקביל בארצות הברית כשל. "לתקופה המסוימת ההיא זה נראה כמו התנסות מיוחדת, אבל לא בטוח שהמוצר הזה הוא משהו שמתאים לפריים טיים של ברודקאסט".

      לישראל הגיע פורמט יפני נוסף "הכרישים" (בו יזמים ניסו למכור לבעלי הון רעיון עליו הם עובדים), שגם היגר בהצלחה יחסית לארצות הברית. "אבל בסך הכל דברים לא מאוד עוברים מהמזרח למערב ומהמערב למזרח", אומרת פלדמן. "יש משהו בתרבות הטלוויזיונית שבאמת כנראה כן מראה פערים בין התרבויות". פלדמן לא מהמרת שהטרנד היפני יכבוש את המסכים בארץ בקרוב. "יש משהו הרבה יותר גס ובוטה בטלוויזיה היפנית מאשר איך שאנחנו נוהגים לדמיין את האסתטיקה שלהם. הטלוויזיה שלהם לא נראית כמו סושי או חליפה של איסימיאקי, היא נראית יותר כמו שלטים בטוקיו, אז אולי זה הולך איפשהו לאיבוד בתרגום".

      קומיקס:

      איור מנגה של Arcat מתוך "העולם שמעבר" (יח"צ , Arcat)
      למה אין מנגה ישראלית? איור של Arcat למדור "העולם שמעבר" ב"עיתון זבנג" (סריקה)

      לא רק פורמט טלוויזיוני יפני ניסה לעשות עלייה, אלא גם סגנונות הקומיקס והאנימציה היפניים, מנגה ואנימה. לפני שבע שנים החליט הקומיקסאי אורי פינק לחקור את הקומיקס היפני ואפילו הוציא חוברת "זבנג" בהשראת המנגה. "אני כבר שנים מנסה לקרוא את הקומיקסים האלה ואני לא מצליח להבין למה הם בשחור לבן, אפילו שאלתי אנשים במהלך ביקור ביפן. אני לא מבין למה אי אפשר לעשות את זה בצבע. זה מן תחום עם המון המון חוקים והגבלות שרירותיות כאלה שנורא קשה להתחבר אליו, מאוד מקובע". פינק מספר על בעיות דומות לגבי האנימה. "כנראה שהמוח שלי יותר מדי מערבי, מחפש את הפואנטה, את הכיוון את הסוף. בקומיקס יפני דברים קורים, קורים, קורים וזה נגמר. אני יושב ורואה ציורים נורא יפים ואני קורא את הסיפור ולא נשאר מזה כלום, הכל כל כך מפוזר וחסר כיוון שאני לא מצליח להתחבר לזה".

      עם זאת, פינק מציין כי הקומיקס היפני מצליח מאוד בישראל. "יש בארץ כנסים מאוד גדולים של מנגה, וחצי מחנויות הקומיקס שלנו הן מנגה". אולם למרות ההצלחה בקרב הקהל הישראלי, נראה כי אין באמת מנגה ישראלית. "לא יכולה להיות מנגה ישראלית, אין שום סיבה", טוען פינק. "יש המון ילדים שעושים מנגה ומחלקים אותה בחינם, או אצלנו ב'עיתון זבנג' יש את מדור 'העולם שמעבר' שהוא מאוד מנגאי. אבל אין תחליף ליפנים, אין גם מנגה צרפתית או אמריקאית". לדבריו, הסיבה להישארות המנגה יפנית בלבד טמונה בתוכן. "מנגה זה רק סגנון, אין לזה שום משמעות תוכנית. זה סגנון עם המון סיטואציות שרירותיות לגמרי. וברגע שזה ישראלי אז זה כבר יכול להיות מנגה, זה כבר לא עובד, כי יש לזה משמעות, יש לזה בשר".

      אדריכלות:

      בית הספר "צולווראיין" באסן שבגרמניה בעיצוב משרד האדריכלים סאנה (Creative Commons)
      האדריכלות היפנית כבשה את העולם. ביה"ס ”צולווראיין” באסן שבגרמניה בעיצוב משרד האדריכלות סאנה (צילום: Creative Commons)

      ההתפשטות של התרבות היפנית בעולם באה לידי ביטוי גם באדריכלות. דוגמה לכך, ניתן לראות בין היתר בבחירתו של סטודיו סאנה היפני, זוכה פרס פריצקר, להקמת המבנה החדש של האקדמיה לאמנויות בצלאל בירושלים. "היוצרים היפנים בטופ העולמי עכשיו", מספר האדריכל אריה קוץ, מרצה לאדריכלות יפן בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב.

      האדריכלות היפנית מאופיינת באבסטרקטיות גבוהה, ניקיון צורני ועיסוק בגיאומטריה בסיסית וצורות גיאומטריות ראשוניות. לדברי קוץ, מהמחצית השנייה של המאה ה-20 ישנה השפעה גדולה מאוד של ארכיטקטורה יפנית על זו העולמית, ובכלל זאת בישראל. "אני חושב שיש באדריכלות הישראלית מימי העיר הלבנה בתל אביב השפעה מודרניסטית הרבה יותר חזקה מאשר בתרבויות אחרות. האדריכלות היפנית המודרנית נפלה כאן על קרקע פוריה ונכונות קשב גבוהה".

      "בבנייני הבטון החשוף של שרון רכטר ורם כרמי יש שילוב של הסגנון הבינלאומי עם השפעה של המאסטרים היפנים טנגה וקאווה", מספר קוץ, "ספריית מוזיאון תל אביב מלאה בספרים של ארכיטקרטורה יפנית משנות ה-50 והלאה. פה ושם אפשר אפילו לראות העתקות קלות והשפעות של יצירות מקבילות מיפן".

      אופנה:

      קולקציית חורף 2012 של מאיה נגרי (יח"צ , רון קדמי)
      המינימליזם היפני מחלחל. קולקציית החורף של מאיה נגרי (צילום: רון קדמי)

      האסתטיקה היפנית חדרה גם לתחום האופנה הישראלית, ברמה כזאת או אחרת. האהבה של מעצבת האופנה מאיה נגרי ליפן למשל החלה בטיול שאחרי הצבא. אז היא ניסתה לבקר חברים ונציגי השלטונות סירבו לאפשר לה להיכנס למדינה, כיוון שחשבו שהיא מתכוונת לעבוד בה בתור גיישה. הקולקציה האחרונה שלה, קפסולה, היא מחווה ליפן ולמעצבים היפניים. "המעצבים היפנים נחשבים אוונגרדיים מאוד, חדשניים, משתמשים בחומרים מעניינים מאוד".

      לדברי נגרי, "היפניות" בבגדים שהיא מעצבת מתבטאת במיוחד בגזרות. "הם נוטים פחות להדגיש את הגוף כמו לפסל אותו, להשתמש בו. הפרופורציות גדולות יותר, לא תראי ברחוב בטוקיו בחורות צעירות עם גופיות, אולי עם מיני קצר קצר, אבל בעיקר המון שמלות גדולות כמו ילדות מתוקות שהולכות לגן".

      עם זאת, נגרי טוענת כי צריך לחיות ביפן ולהכיר את התרבות שלה ממש כדי באמת לשאוב ממנה השראה. "קשה מאוד לעשות את זה פה עד הסוף כי זה מאוד לא מסחרי. כן שואבים השראה בצבעוניות המונוכרומטית ששולטת בארץ, אבל העומק בעיני לא באמת הגיע לכאן". מעבר לכך, לא בטוח שהקהל הישראלי ירצה לאמץ את הסגנון בזרועות פתוחות. "האשה הישראלית אוהבת להבליט את הגוף שלה, ללבוש בגדים צמודים שכאילו יוציאו אותה כוסית, ופחות שמה את הדגש על סגנון".

      פרט לסגנון היפני הקלאסי, ישנו גם סגנון ההאראג'וקו של הדור הצעיר. "זה קינקי, ובועט, וכל כך נועז, שזה לא יגיע לכאן", אומרת נגרי. "זה חלק מהסגנון הזה של ללכת עד הסוף, הוא לא יגיע לכאן כמו שהוא לא יגיע לפריז, הוא פשוט מתאים לשם, מתאים ליפניות הקטנות האלה".

      יש עוד השפעות יפניות ששכחנו? ספרו לנו בפייסבוק