באחד הרגעים בסרט הדוקומנטרי על הניו יורק טיימס, "Page One: Inside the New York Times" (להלן: "עמוד ראשון") ניצב בריאן סטלר, כתב בתא כתבי התקשורת של העיתון בפני כיתה מלאה בסטודנטים. הוא מספר להם על התסכול שהוא חש כשהקולגות שלו מדווחים לו בהתרגשות על סיפור שמצאו בצהריים כשהוא קרא עליו בטוויטר כבר בחצות. סטלר, בלוגר צעיר (מאוד) שהצליח לשים רגל בדלת העץ הכבדה של העיתון האמריקאי הוותיק והמוערך, לא יודע איך לאכול את חבריו למערכת שלא יודעים איך עושה טוויטר.
הסרט, שמלווה את מערכת הניו יורק טיימס לאורך שנה מורכבת אחת, מדלג בנחישות גבוהת מצח מפרשת ווטרגייט, לשערוריית ג'ייסון בלייר (כתב המגזין שבדה סיפורים) ועד עיראק למודת המאבקים. בתוך כל זה, הרגע שתואר למעלה נראה שולי, אך למעשה הוא מאגד בתוכו את הסיפור כולו. סיפורה של העיתונות המודפסת, המעמיקה, האיטית, הדינוזאור העוצמתי אל מול הניו מדיה הפרועה, הזריזה ופורצת הגבולות. קלישאה? לגמרי. משבר תרבותי? תלוי את מי שואלים.
"עמוד ראשון" מספק הצצה מרתקת אל תוך הקרביים של מערכת הניו יורק טיימס, אולי השחקן המשמעותי ביותר בזירת העיתונות האמריקאית, כאשר השאלה שמנחה רבים מהנוכחים בסרט, ובמידה רבה את הבמאי אנדרו רוסי, היא מה יקרה ביום שהניו יורק טיימס ייסגר, והיום הזה לא רחוק; ואולי דווקא כן.
הכל תלוי ביכולתו של העיתון להמציא את עצמו מחדש בעולם הטאבלטים והאייפונים, בעולם החדשות הבלתי אמצעיות שבטוויטר ובבלוגים. אלא שרוב העיתונאים בניו יורק טיימס (לפחות אלה שמופיעים בסרט), אלה שמונעים על ידי הרצון לחשוף עוולות ופועלים מתוך שליחות ואתיקה שהולכות ונעלמות מהעולם הזה, לא שותפים להתרגשות שבעולם החדש. וזה מדכדך, ביותר מרובד אחד.
כוכב הסרט הוא ללא ספק דיוויד קאר, כתב התקשורת של העיתון, סופר, פובליציסט ועיתונאי ותיק עם סיפור חיים שכולו רוקנרול. קאר, נרקומן ואלכוהוליסט לשעבר, הגיע לטיימס ב-2002 אחרי קריירה שידעה עליות ומורדות (יותר מורדות). בזכות הרבה ידע, נסיון וקמצוץ אמריקנה, הוא הפך לדמות דומיננטית ומוכרת בעיתון. כשטוויטר הגיח אל תוך התודעה התרבותית קאר חשב לעצמו "מה כבר יכול להיות שימושי בתוך הקקפוניה הזאת של משפטים קצרים". כעבור זמן מה הוא החליט להצטרף ממניעים מקצועיים בלבד, ולבסוף הודה: "אני מקבל עדכונים של מה שקורה בעולם ואיך אנשים מגיבים לזה בזמן שלוקח לקבל קפה בסטארבקס". קאר, עיתונאי אולדסקול במובן הכי טוב ומחוספס של המילה, משכיל להבין שעליו למהר ולעלות על רכבת המידע, אבל הוא לא מתכוון לעשות זאת בשמחה וריקודים.
כך למשל הוא מוצא את עצמו מאיים על הקולגות שלא מוציאים את האף מהסמארטפונים שלהם בברביקיו של העבודה: "אני אזרוק את המכשירים שלכם מעבר לגדר". קאר מתנסח בבהירות שמלווה בסרקסזם מריר וחכם, כמו שמעט מאוד מפרחי התקשורת היום יכולים. הוא יודע שהמערכה כבר הוכרעה, למעשה המלחמה כולה כבר הסתיימה והטיימס, כמו עיתונים רבים אחרים הסכים לתנאי הכניעה.
במידה רבה מה שהופך את "עמוד ראשון" למרתק לכל מי שהוא עיתונאי אבל באותה מידה גם לכל מי שקורא עיתונים וצורך חדשות, הוא קאדר העיתונאים המקצועי והמשויף שמעסיקים בטיימס. סוג עיתונות שהולכת ונעלמת, כתבים שרוצים לעבוד קשה ולצאת לשטח, שמבינים את חשיבות הצלבת המידע, שלא אוכלים ספינים תקשורתיים רק כי זה זמין ונוח וזול ולא מתפקדים כשלוחה מתוחכמת של קומוניקטים.
עיתונאים שלא מוכנים לכבות את מכונות הדפוס בלי קרב. אלא שסביר מאוד להניח שמכונות הדפוס ידומו בשלב מסוים בעתיד; זו דרכו של עולם וזה לא אומר בהכרח שעיתונות מהסוג הזה דינה להיכחד. אז שהאחרון יכבה את האור ויצייץ על זה.
"Page One: Inside the New York Times" זמין בדי.וי.די (ללא תרגום לעברית)