נפלו בעריכה: אלי ומריאנו עשו ריאליטי מים המלח

כבר השלמנו עם העובדה שיוטיוב לא יהיה עוד היצור הבתולי שגאל אותנו מהצורך לחפש מוזיקה בטלוויזיה. כל הטוב החינמי שיוטיוב הגיע הופך למטחנת פרסומות מבאסת, אבל מובנת: מישהו צריך להרוויח פה כסף כדי שריהאנה תוכיח בעוד קליפ שהיא הבחורה השווה בעולם.

השאלה היא למה גם בתוך ההשלמה הלא מובנת מאליה הזו אנחנו נאלצים לסבול את ישראל קטורזה, ולא אחר, בחיקוי לא ייאמן למורפיוס של "מטריקס" בסצנה בה הציע את הגלולה שתגלה לניאו את האמת. קטורזה, שרק כשהוא הוגה את המילים Blue Pill צצים להם פלאשבקים מאיימים מימי "מועדון לילה", הוא הדבר האחרון שאדם סביר שמסתובב ביוטיוב, בין אם בשביל לצפות בחתולים ביתיים או סתם בקליפ האחרון של ג'סטין ביבר, ירצה לראות. יתרה מזו - יוטיוב משמש פלטפורמה ללא מעט אנשים שפשוט אין להם כוח יותר לפריים טיים של ערוץ 2, שאת תוכנו הם לא קובעים. כשהם פוגשים שם, בכל פעם, את ישראל קטורזה, עוד חלק של המכונה דורס אותם, עד שכמעט לא נותר דבר מלבד אבק.

אף סרט ישראלי כבר לא יתעלה על השיאים הקופתיים של "סלאח שבתי" ושל "אסקימו לימון", אבל במדינות אחרות זה עוד קורה לפעמים. כך, למשל, לפני שלוש שנים יכולנו להתענג על "ברוכים הבאים לצפון", שנרשם כסרט הצרפתי המצליח בכל הזמנים, ועתה מגיע אלינו "שומר חוק", שקבע הישג דומה באירלנד.

אך גם אם הוא נרשם בדפי ההיסטוריה בשל שיא לאומי, "שומר חוק" מבוסס דווקא על סוגה בינלאומית ביותר - ז'אנר סרטי צמדי השוטרים, שנברא בידי "נשק קטלני" ודומיו. וכך, הסרט מתאר ציוות בלתי אפשרי בין שוטר אירי (ברנדן גליסון), שמייצג את הסטריאוטיפים הנלוזים ביותר לגבי בנו עמו, בעיקר בכל הקשור לאלכוהול, וקולגה אפרו-אמריקאית (דון צ'ידל), שהאופי שלה הפוך לחלוטין.

בקיצור, קחו את מל גיבסון ודני גלובר, תבגרו אותם בכמה שנים טובות, תוסיפו לכך את הנופים היפים של אירלנד וכמה סצינות פאבים מתבקשות, ותקבלו את "שומר חוק". זה לא מקורי במיוחד, אבל זה חינני, זורם ומשמח בדיוק כמו בירה אירית.

חשוב מכך, שבוע לפני שמגיע אלינו "החפרפרת" המייגע ועתיר החשיבות עצמית של שכניהם השנואים מן הממלכה המאוחדת, תעשיית הקולנוע האירית מאפשרת לנו כאן ליהנות מסרט קליל וחסר יומרות, שמוכיח שוב כי ניתן לשלב בין פולקלור, איכות ובידור. צ'ירס.

"שומר חוק": איפה ומתי רואים?

בפעם הראשונה שנתקלים בתשדיר הרדיו של אלי ומריאנו, הקורא לנו להצביע ל ם המלח בתחרות בחירת שבעת פלאי תבל החדשים, נראה שהבדיחה היא על חשבוננו. הלפסוסים, הכניסה אחד לדבריו של השני, האזכור המיותר של בחורות יפות וזריקת שמה של נינט לקלחת יחד עם החזרה המעצבנת על "מסרונים" ו"לייק" גורמת לך לתהות מה בדיוק ניסו להשיג פה. זה נראה לא מקצועי, זה מעורר אנטגוניזם ובאופן עקרוני זה משדר זלזול באינטליגנציה שלנו המאזינים.

אבל אם מתגברים על העצבים ומקשיבים לזה שוב מגלים שלמעשה מדובר בתשדיר גאוני. "אנחנו רוצים שיגיעו אלינו מלא אנשים כדי שיהיה מלא תיירות", אומר אלי ומריאנו מתפרץ לדבריו "מה זה יגיעו אליכם? מה אתה גר בים המלח?", וכך בדיוק קומי מגחיכים השניים את הנטייה הכה ישראלית לחוש בעלות על כל דבר שיכול לייצג אותנו בעולם – מנטלי פורטמן ועד למשאב הטבע הנהדר הזה (שאנו חולקים עם ירדן ועם הפלסטינים אם מישהו שכח); החזרה על ההוראה "תצביעו, תצביעו", מלגלגת על העובדה שגם מפעל כמו פלאי תבל הופך לריאליטי פשטני שבו אוצרות הטבע זוכים למעמד לא לפי קריטריונים ברורים ומקצועיים, אלא רק אם הצליחו לגייס מספיק קולות. ובסוף, כן, הם גם צוחקים עלינו. כי במקום להבין שהבחירה בים המלח לאחד משבעת פלאי תבל החדשים היא מטרה חשובה באמת שעשויה להוביל לשינוי ביחס אל הפלא הזה שכבר שנים נפגע ונהרס, אנו זקוקים לתמריץ ריאליטי כדי להירתם למשימה.

כך התשדיר מראה לנו למעשה איך ניתן לקדם מטרה אך במקביל להיות מודע לאירוניה הטמונה בבסיסה, כיצד אפשר לפעול למען משהו אך גם להיות בעל מספיק מודעות עצמית כדי להסתכל על זה מבחוץ ולהבין את האבסורדיות שבמצב. אם כן, בלי פאתוס או חשיבות עצמית מוגזמת, יכול מאוד להיות שדווקא אלי ומריאנו הם שיגרמו לנו להתאמץ ולסמס לטובת ים המלח, אפילו אם נינט לא באמת בתמונה.

הצביעו לים המלח בתחרות שבעת פלאי תבל