בלשים נהנים יותר מבעלי מקצועות אחרים המככבים בספרות מתדמית גדולה מהחיים לכאורה אין להם איבר נוסף, שונה מלשאר בני האדם; ועם כך, הם נישאים מהם ביכולתם האלוהית כמעט לבחון לב וכליות, לפענח את הבלתי מפוענח, ולהאיר את הצללים כך שיספרו להם את מה שנסתר. כאלו הם שרלוק הולמס; רב פקד מגרה; הרקול פוארו ומיס מרפל; פיליפ מרלו. אפילו מיכאל אוחיון וליזי בדיחי הישראלים לכולם יש פגם אינהרנטי בתפקוד החברתי או המשפחתי שלהם, אך הם מפצים עליו ביכולת (כמעט מיסטית), לראות את המציאות נכוחה.
אולי אחת מהסיבות להתלהבות הסופרים, לחדד את ההבחנה בין יציריהם ובין שאר בני האדם קהי החושים, היא בדיוק זו של הורים המתגאים בילדיהם מתוך אמונה שהם בני דמותם המושבחים יותר, שלוחות מוצלחות שלהם בעולם, המעידות על טיבם שלהם. בסופו של יום שרלוק הולמס אולי מבריק, אבל ארתור קונאן דויל הוא בוראו והמפיח בו חיים, והקרדיט למוחו האגדי של הבדיוני, נרשם ישירות בבנק המטאפורי של דויל.
אבל לאברהם אברהם - הבלש החדש גיבור הספר "תיק נעדר" הנכנס לכמעט-שממה ישראלית בכל הנוגע לספרות בלשית אין את היכולת השמימית להביט במציאות ולזהות בה באופן מחונן את הפרכות והפרצות. הוא חוקר עייף במשטרת ישראל, מתגורר בעיר העייפה חולון, והוריו בני משפחתו היחידים של השוטר הרווק הם בדיוק מהזן המותש-מקווה-לטוב של הורים ישראלים באשר הם.
אפילו שמו האפור, אברהם אברהם, מייד יוצר לו נקודת פתיחה נמוכה אצל הקורא; הוא נטול שאר רוח, רחוק כל כך מהשמות המצטלצלים המשויפים של הבלשים מעבר לים. הוא לא רק אברהם אברהם, הוא אותו "ישראל ישראלי" ששמו תמיד מופיע בפרסומות המקומיות כל כך לפנקס הבוחרים, או להנפקת כרטיס אד"י. ישראלי עד העצם, ממש כמו קוראיו. הבחירה הכמעט זעירה הזו, (עד כמה שבחירת שם היא מזערית לאדם או לדמות פיקטיבית), מעידה משהו דווקא לגבי המהלך הבלשי המחוכם שיוצר כלפינו הקוראים, הסופר דרור משעני שיצר בלש שעוד עתיד להפתיע.
אברהם אברהם, (נחמד דווקא לקרוא לו בשמו המלא המליצי), מטפל בתיק משטרתי של נער נעדר, שעקבותיו נעלמו. "את יודעת למה אין ספרי בלשים בעברית?" - שואל אברהם אברהם את האם שמגיעה לדוח על בנה הנעדר, במחווה יחידה של יהירות סמכותית שהוא מרשה לעצמו "כי אין כאן פשעים כאלה. אין אצלנו רוצחים סדרתיים, אין חטיפות, כמעט ואין אנסים שמתנפלים על נשים ברחובות. [...] פשוט אין אצלנו מסתורין." מייד בדפי הספר הראשונים, אנו מגחכים; אנו הקוראים מקדימים את הבלש המותש הרי אנו יודעים שאנו קוראים ספר בלשים.
לאברהם אברהם אין כוחות על שכלתניים, הוא אינו מבריק מהקוראים, הוא אינו מודע לפרטים הנסתרים מאיתנו. (אולי הוא לא ראוי בכלל לככב במרכזו של ספר בילוש? תוהה הקורא בינו לבינו), אבל משעני לא מזלזל בבלש שלו, וגם לא בקוראיו. למרות שהדמות הראשית אינה נוצצת ושנונה, ואין לה משפטי מחץ כל-יודעים באמתחתה, יש לה את מה שהיינו רוצים שכל מי שיטפל בנו בעת צרה יהיה לו רגישות, יסודיות וחמלה. ממש כשנדמה לנו שאנו הולכים בצמוד לאברהם אברהם, ואפילו יודעים יותר ממנו, מתבהר לנו שהבלש הוא בלש אמיתי ומורכב יותר מרוב אחיו לז'אנר.
מבלי לייצר פתרונות דאוס אקס מאכינה, ומבלי לשבור את האמון של הקורא בבלש שלו, מצליח משעני לבנות עלילה מהודקת אמינה לחלוטין, אנושית וישראלית. הגילוי שבסוף הספר (הראשון מסדרה), מכווץ את הלב ומסדר את התמונה מחדש, וזאת מבלי שנרגיש לרגע שהיתלו בנו. הבחירות האפרוריות-למראה שעושה משעני, הן אלו שמגבות בהמשך את התחושה שאנו עדים לסיפור שיכול היה להיות, שאינו גדול מהחיים, ועדיין יש בו אותה מידה של חסד נדיר כשהדברים נופלים למקומם ומתארגנים בבהירות. אברהם אברהם הצנוע מתאים לישראל - הוא אינו נוצר כדי להאדיר את מי שכתב אותו; הוא אינו מנוכר לסובב אותו; הוא בדיוק במידות הנכונות כדי להיות הבלש הישראלי של שנות האלפיים.
תיק נעדר// דרור משעני, הוצאת כתר, 281 עמודים
"תיק נעדר" - לפרק הראשון