אחד הטיעונים של אנשים בדרכם להביא ילד לעולם הוא התמורה שיקבלו לעת זקנה. צריך שיהיה מישהו שיטפל בך וידאג לך, הם אומרים, תחשוב מה זה להישאר לבד. גידול ילד מחייב השקעה כספית ורגשית עמוקה, אבל בסוף הדרך, כשהמוות כבר פותח את שעריו, עדיף שיהיה מישהו שיוליך אותך אליו בכבוד.
משימת ההענקה בחזרה לא פשוטה עבור אלה הגואל, גיבורת "בקשתה האחרונה", ספרה השמיני של אילנה ברנשטיין. אמה בת ה-78 חלתה בסרטן קשה ואלה בת ה-52, גרושה פעמיים החיה בזוגיות שלישית עם יאיר, משורר שהוא בוגד כפייתי, לא מוצאת את הכוחות הנפשיים לטפל בה. עולמה נהרס משתי חזיתות היא צריכה להקדיש את מרבית זמנה להוריה הקשישים, שאחת מהן נוטה למות והשני כבר בן 88 וכבד שמיעה, ובד בבד לנסות להתגבר על מחלתה שלה הכניעה לגבר שלא שם עליה. במהלך חודשי המאבק של האם בסרטן, חושפת אלה את שכבות המשקעים הרבות בינה לבין ההורים ובינה לבין יאיר.
כמו בספריה הקודמים, גם הפעם מעמידה ברנשטיין במרכז גיבורה עם פגמי אופי רבים וחולשות הנובעות מהשפעתם השלילית של הוריה. "ילדים אוהבים את הוריהם. כשהם מתבגרים, הם שופטים אותם. בסוף, הם אולי סולחים להם", אמר אוסקר ויילד, אולם אלה עדיין רחוקה ואולי לא תגיע אף פעם לשלב הסליחה. "אין לי אמון באנשים שאוהבים את האמהות שלהם", היא מסבירה (עמוד 15), "אנחנו דור ששונא אמהות, לא בלי סיבה". הסיבה העיקרית לשנאה הזו נחשפת כשאלה מתארת את יחסי העבר של האם עם אביה ואת יחסיה שלה עם יאיר. לקשרים הללו מכנה משותף בולט של אישה נבגדת, שעוצמת עיניים ומדמיינת שזה לא באמת קורה. אל המחיר שהאם שילמה מתווספת ריבית, והחשבון הזה הוא על הבת.
פתיחתו של הספר מבטיחה, משום שברנשטיין מבהירה מיד שמחילה מיידית לא תמצאו כאן. בסיטואציה כזו, שבה האם על סף המוות והבת סועדת אותה, אנו מצפים לחיבוק הדדי, אולם אלה לא נראית כמי שמתכוננת לגייס את הכוחות לכך (עמוד 9). "הדבר האחרון שיכולתי להתמודד אתו הוא אמא חולה. בקושי סבלתי אותה בריאה". זוהי התקוממות כנגד אותה תפיסה ישנה, לפיה המוות ישחרר מכעסים. המשקעים היו שם והם ימשיכו להיות שם; כשהמחלה הקשה רק נקלעת ללב הסערה, היא אינה המזור שלה.
אלא שהריאליזם שבו דוגלת ברנשטיין גובה מחיר. באמנות, הזרם הריאליסטי דורש להציג את כל התמונה, לא רק את מה שחשוב, ומכיוון שבחרה בדיאלוגים ארוכים כדי להציג את הסיפור, היא נאלצת לעטוף אותם בשומנים של מילים ובמידע שהופך עם הזמן ללעוס וטחון. אלה שיחות מסוג זו שיעלה פעם אחר פעם גם אצלכם סביב השולחן ויגרור תגובה בסגנון, "אוי, נו, כבר שמענו את זה אלף פעם". הדמויות חוזרות על דבריהן כדי ליצור עומק, ולזכותה של המחברת ייאמר שברוב ניסיונה היא אכן הגיעה למעמקים. חבל רק שהם באים על חשבון העניין, שהולך ודועך ככל שמתקדמת הקריאה.
למרות השיממון הגואה, הספר מספק בכל זאת תובנה מרכזית מעניינת ומורכבת - ההקשר שעושה ברנשטיין בין התנהגות אמה של אלה לאביה, ובין יחסיה של הבת עם בן זוגה הבוגדני. השרטוט של מות האם כגאולה לבת נראה כמתבקש במקרים רבים, אולם רק מעטים יעזו לבטאו. ברנשטיין לא חוששת לעשות את זה, ועל האומץ מגיעות לה נקודות זכות רבות (עמוד 127): "האם עלי להישאר אתך מתוך פחד? כן, אני מפחדת. איני פזיזה כבעבר וגם אין לי הכוחות לשקם את עצמי ולקום מתוך ההריסות. אך הפחד יעבור. אמי תמות ושוב יהיו לי הכוחות". בעמוד 252 היא מרחיבה בבוטות: "אני מקללת אותם בלב ומאחלת להם שימותו, כמו שעשיתי לא פעם בילדותי וגם לא מעט בזמן האחרון. אני מקללת גם את יאיר. שימות. שתיפח רוחו בזרועות המאהבת שלו. פרידה משחררת מחרדת הפרידה".
הדיאלוגים בספר קולחים ומהירים, גם את המסר הברור והביקורת הנוקבת קשה לפספס, אולם "בקשתה האחרונה" היא מקרה קלאסי שבו סך החלקים עולה על השלם, ולו משום שהקריאה בו הופכת מדף לדף למייגעת. ברנשטיין מצליחה לרקום ברית בין הקורא לדמויות, ברית שלה מכנה משותף בולט: חוסר רצון להמשיך.
בקשתה האחרונה// אילנה ברנשטיין, הוצאת כתר, 307 עמודים
אהבתם את "בקשתה האחרונה"? ספרו לנו בפייסבוק