פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "Take Care" של דרייק: האלבום שהפך את דרייק לאמן אמיתי

      האלבום השני של דרייק, בו הוא חופר עמוק לתוך עצמו, הוא אלבום חשוב, בוגר ומרשים ובעיקר אחד האלבומים המרתקים מוזיקלית של השנה

      שלוש שנים לאחר יציאתו, ונדמה כי בכל שנה שחלפה מאז, ההשפעה של "808s & Heartbreak" רק הופכת מכרעת יותר ויותר. באלבום המעולה ההוא, קנייה ווסט, טווס יהיר ומוכשר ולראשונה גם פגיע, הציג את הבלופרינט של האימו היפ הופ. היפ הופ חשוף, איטי, כזה הנסמך בעיקר על תדרים נמוכים והבהובי קלידים היוצרים מלודיה מינורית שלא מחפשת ניצחונות אלא דווקא חוגגת תבוסות מפוארות; היפ הופ שהיה היפוכו המושלם של הבאנגרז של המועדונים והחיים המהירים.

      על פניו הוא נראה כמו אלבום מינימליסטי, אך למעשה היה מרובד עם המון אוויר ומחשבה כדי לאפשר לאדם העומד במרכז לחשוף את הצדדים היותר אפלים ונחבאים בנפשו, בעיקר לקונן על הדיכוטומיה של הצלחה שכולם יודעים עליה מחד, ובדידות ולב שבור מאידך; נרקסיסיזם מזוקק אל מול חיבוטיו של בחור פשוט ורומנטי, זה שכעת מחפש את החיבוק בסוף של הלילה ולא את הלילה הבא אחריו. בפרסונה הנכונה, כפי שווסט בן ה-32 הוכיח באלבום ההוא, נוצרת יצירה מהדהדת ואישית שמעצם היותה כזו גם יוצרת גלי הדף, ממש כמו תדרי הבאס הנמוך, שמורגשים מלמטה ומטפסים, איטיים ובטוחים, ותופסים את השורות הראשונות בשדרה המרכזית של המוזיקה הפופולרית בימינו.

      הלב השבור של קנייה ווסט:

      קחו את דרייק למשל, בחור בן 25 שצריך לחגוג כמו כוכב הרוק שהוא ועל הדרך ליצור את הפסקול לחגיגה כזאת, שבוחר בסוף בדרך אחרת. דרך ארוכה, מהורהרת, כזו שמורכבת אמנם מרגעים בלתי נשכחים אך מחפשת את הסכמה שלהם. דרייק בא לעבוד. לא רק לבלות, ללהג על זה ולספור את השטרות בדרך לאפטר הבא.

      "Take Care", האלבום השני שלו, הוא זה בו דרייק מתעצב מול העיניים ובעיקר באזניים כאמן, כאיש שיש לו משהו לומר על הביט ולא כמוצר שצריך לדפוק עליו קופה כל עוד המיקסטייפ ההוא עדיין בתודעה. הפנייה החדה שדרייק לקח כאן, חותרת לעמקים שווסט, מי שאמור להיות יריבו במגרש של הגדולים (ג'יזס, איפה הביפים האמיתיים מפעם?) סימן כבר עם אותו בלון אדום וריק מאוויר. אך בניגוד לאחרון, כזמר דרייק לא זקוק לאוטוטיון - התחפושת האחרונה שווסט עטה על עצמו גם כשהוא התייצב ערום ועריה. הפזמונים של דרייק שווים את זמנם בזהב והקול שלו, מדויק, מרגש, כמעט תמים יושב בומבה על הביטים שמושכים למטה, אל האזורים המעורפלים של חמש בבוקר.

      הבעיה איתו היא שכראפר, דרייק עדיין חסר את הפרסונה ההכרחית כשאתה בא (שוב) לעוף על עצמך. אם לווסט, אחד שמנהל את חייו מבעד חלון ראווה תקשורתי, היו את החומרים החיצוניים והפנימים לחשוף עוד יותר ולהעמיק בכנות מרגשת למקומות ששמורים בדרך כלל לסשן מוצלח אצל הפיסכולוגית, דרייק, איך לומר, בסופו של חרוז הוא בחור טוב. טוב מדי. ונרקסיסזם לא נשמע משכנע במיוחד כשהוא בא מפיו של מי שעד עתה היו לו חיים די נוחים בסך הכל. הוא לא נאבק בשיניים כדי להגיע לאן שהגיע, אלא די נולד לעשות את זה וקשה להאמין למשפט כמו "ההצלחה הגדולה היא גם הקללה הגדולה". נראה אותו מוותר עליה.

      דרייק וריהאנה עם פזמון שווה זהב:

      אך חרף דלות הנושאים שדרייק מתעכב עליהם, "Take Care" הוא אלבום מרשים ובוגר; אולי בעצם זהו אלבום הבכורה הרשמי של דרייק, שבניגוד לקודם, לא נחפז להוציאו, אלא לקח את הזמן וחפר באולפן בטורנטו כדי לנפק את מה שנשמע כיצירה של חייו. כרגע. המוזיקה כאן ארוכה, מתפנקת על השקט, מהדהדת את המסיבה ברקע אבל מתבצרת בחדר ההוא אליו אתה חוזר כדי להרגיש רגע לבד, להבין את גודל הבלאגן, לביית לשנייה את החיה הזו שגורמת לך לרוץ קדימה עד ששכחת בשביל מה בכלל התחלת ללכת . ודרייק, בשבתו במושב הנהג ברכבת ההרים של ההצלחה שלו, לא שכח. הוא מתעכב על הרגע הזה ויודע לבחור את האנשים הנכונים שיארחו לו לחברה כשהוא בוחר להיות לבד.

      לאור נסיון העבר ובחוכמה רבה דרייק משאיר את רוב העבודה לשותפו הוותיק Noah 40 shebib, שחתום כאן על רוב הביטים; ג'יימי xx, הדארלינג של האלקטרוניקה, מפניק את דרייק בביט מדהים שלא מתפספס (כשריהאנה בפזמון איך אפשר); דוק מקני, האיש שעשה את weeknd משתתף פה רק בצמד (למרבה הצער) ו-T Minus, קנדי נוסף בפמלייה של דרייק שעבד איתו עוד מהימים הראשונים (וקנה את עולמו ב-"How Low" בביט הרוצח שהוריד ללודקריס), מככב גם באלבום הזה. בכלל, העובדה כי רוב המפיקים, כמו האיש עצמו, קנדים והאלבום הוקלט ברובו בטורנטו מורגשת בכל שנייה כמעט ומוסיפה על הלכידות המרשימה שלו. יש כאן מחשבה בראש ובראשונה על אלבום. כזה שגם 16 שיריו לא גורעים מהיצירה המוזיקלית השלמה שהוא. וכן, כמעט מכל הבחינות מדובר כאן ביצירה עמוקה, כזו שדורשת תשומת לב ומתגמלת כמו גדולה בהאזנות חוזרות ונשנות. ראבק, סטיבי וונדר בא לתת במפוחית כאן, יותר מזה?

      דרייק עם שיר הלל לנתוניה המוכחים של מיס מינאז':

      גם באורחים למיקרופון דרייק לא מחפף. קנדריק לאמר (שוב) מביא כאן את הבית הטוב ביותר באלבום ואל תתנו לשנה הזאת לעבור לפני שאתם מקשיבים ל-"Section 80" האלבום המצוין שלו; ניקי מינאז' מזכירה לכולם שחרף הניסיונות שלה להיות לידיי גאגא משוקולד היא קודם כל בת זונה של ראפרית ו-"Make me Proud" איתה הוא אחד מהשירים הטובים כאן; Weeknd הוא האיש שדרייק צריך לעשות איתו (וכנראה גם יעשה) אלבום שלם. החיבור של שניהם מוליד מטילי זהב והמקרה של "Trust Issues" (שקצת קשה להאמין שלא נכנס לאלבום) חייב להיתרגם לאלבום שלם; ריק רוס נוהם כהרגלו על ביט די מיותר בנוף האלבום של ג'אסט בלייז, וליל וויין מוריד הילוך ומשחרר את החגורה וכרגיל אצלו זה מתרגם לשורות פסיכדליה רומנטית. כן, עוד יום בעבודה של ויזי; גם אנדרי 3000, עוד אחד שמתחרה עם ד"ר דרה על הזמן שלוקח לו להוציא אלבום, לא מפספס גם כאן ומסמן עוד חריץ על החגורה.

      עטיפת האלבום " Take Care" של דרייק (סריקה)
      הסעודה האחרונה. עטיפת האלבום " Take Care" של דרייק (סריקה)

      "Take Care" הוא אלבום חשוב. כזה שחורט את הכנות הנדירה במיינסטרים על דגלו. חרף מגרעותיו של האיש שמקונן כאן על מר גורלו ומחפש מורכבות בערמות של דולרים והודעות סמס, דרייק כאמן בא להישאר, לא להידלק לשנייה להזהיר את השמיים ולהישרף. השם ג'יימס בלאק עולה כאן לתודעה כמקבילה לבנה שלו, של אמנים חדשים, נציגים של ז'אנר, או לפחות של הזמנים מודרנים בו, שלוקחים את זה בסופו של אלבום אחרת לגמרי, עמוק לתוך עצמם. בצדק הוא בחר להתחפר כאן במעבי הסאב וופר ולשחרר משם את האני מאמין שלו. האלבום הזה כאלבום שני, שגם אם אינו מציג פרסונה מגובשת ומיוסרת על אמת כמו ווסט בזמנו, מסמן יותר מכל את האמן שמתחיל ללכת לבד בדרך שהוא יוצר לעצמו, ועל הדרך משחרר את אחד האלבומים השלמים והמרתקים מוזיקלית של השנה.

      אלבום הבכורה של דרייק: לא מבריק כמו שכולם חשבו שיהיה
      דרייק בוואלה! Music
      אהבתם את האלבום החדש של דרייק? ספרו לנו בפייסבוק