וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

יוני רכטר בן 60: הצדעה לפלא הישראלי

עינב שיף

18.11.2011 / 12:42

מכוורת ועד שירי הילדים, מהאחווה עם איינשטיין ועד חברות האמת עם עלי מוהר: יוני רכטר בן 60 ועינב שיף יוצא למסע בשש תחנות של גאונות בקריירה שלו

מזל טוב, יוני

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
לא ים המלח, אבל פלא אמיתי. יוני רכטר/מערכת וואלה!, צילום מסך

בסוף השבוע שעבר התאכזבו לא מעט ישראלים מכך שים המלח לא נכלל בין שבעת פלאי עולם החדשים. המאבק הזה, שהצליחו להתערב בו ראש ממשלה, אמנים מהשורה הראשונה ועוד, השיב ללקסיקון מילה שהמשמעות שלה התרוקנה מעט: פלא.

עם כל הכבוד לים המלח, יוני רכטר הוא פלא אמיתי, גם בקנה מידה בינלאומי; רכטר לקח חלק מרכזי בשינויים משמעותיים שעברו על המוזיקה הישראלית ותמיד הצליח לשמור על עצמו כישות מוזיקלית טהורה. מהלהקה הצבאית דרך כוורת, 14 אוקטובות, שיתוף הפעולה עם יהודית רביץ, גידי גוב וכמובן אריק איינשטיין וגם בקריירת הסולו, רכטר הפך לשם נרדף לאיכות, לעומק ולמוזיקאי שמשלב אליטיזם ופופיות תחת מותג שלא נשחק ביותר מ-30 שנות קריירה. יתרה מכך, כיף להפגין אהבה כלפי רכטר, מוזיקאי שתמיד נראה כאילו הוא מחוץ למשחק התעשייה, החוזים, הפיגורים, החלטורות (מלבד השיר שהלחין למילים של סטף ורטהיימר. פדיחה אחת ב-30 שנה, נתמודד) והאגו של המוזיק הישראלית. ערב יום הולדתו ה-60, כדאי לחזור לשישה רגעים בקריירה של רכטר, אחד לכל עשור, כדי להבין איך יוני רכטר הפך לפלא, פלא של מוזיקה ישראלית.

"דמעות של מלאכים"

"דמעות של מלאכים" רחוק מלהיות השיר הטוב ביותר שיוני רכטר הלחין או ביצע. קשה אפילו לחשוב עליו בטופ-10 של רכטר, שהרפרטואר שלו גדול כמעט כמו כישרונו. אלא שרכטר הלחין את "דמעות של מלאכים", טקסט של דן מינסטר, בגיל 16 בלבד. נער תל אביבי גבוה למדי אבל גם פסנתרן מוכשר, שמצליח לרדת לעומק הדמעות והעצב של אותם מלאכים ומעביר אותם באותו עצב מתוק שאפיין את עבודות ההלחנה והעיבוד שלו בשנים שיבואו. רכטר ויהודית רביץ ביצעו את השיר במופע המשותף והמבריק שלהם, "באופן קבוע וחד פעמי", ונדמה שכמו לעצב אין סוף, כך גם ליופי של השיר הזה.

sheen-shitof

עכשיו בישראל

הפטנט המתקדם בעולם שמבטיח שיפור עור הפנים מהטיפול הראשון

בשיתוף נומייר פלוס

"נחמד"

יוני רכטר אפילו לא חתום על הלחן של "נחמד", אלא דני סנדרסון. למעשה, רכטר של כוורת חתום על לחן אחד לבדו ("סוף ההצגה הלילה") והוא כתב וביצע את "אנטיביוטיקה". אבל דווקא תפקיד הקלידים של רכטר ב"נחמד" נותן לביצוע של גידי גוב את כל מה שיש בעצם בשיר המחאה הגדול ביותר של כוורת: אווירה של ייאוש ואופטימיות שמצליחות להסתדר יחדיו בדיוק כפי שמסת הכישרון של כוורת שרדה ובדיוק כפי שמדינת ישראל הפכה את "מאה שנה, דבר לא השתנה" לסוג של עקרון מקודש.

שירי הילדים

כמו כל יצירת אמנות הקשורה בילדים, גם מוזיקה לילדים לפעמים זוכה ליחס כאילו כל אחד מסוגל ליצור אותה. הרי מדובר בילדים, לאיזו רמה של ניואנסים היא מסוגלת לרדת? בדיוק בשביל קשקושים כאלה נמצא גוף היצירה של יוני רכטר לילדים, החל מעבודתו עם אריק איינשטיין ועד "הכבש השישה עשר", נקודת מוצא מכובדת גם בקנה מידה בינלאומי ביצירה לגיל הרך. אין צורך לשוב ולהזכיר את הקלאסיקות שיצאו משם, אך כן חשוב להבין למה זה עבד: כי אין ילדה אחת שלא שמעה מאמא שלה שהיא הילדה הכי יפה בגן ואין ילד שלא מחייך כשהוא שומע שהגן שלו סגור.

עבודת הפיצוח המוזיקלית של רכטר את הטקסטים של יהונתן גפן הם מלאכת מחשבת מדעית ממש, כיוון שהצליח ללכוד את התפר הדק מן הדק שבו מוזיקה מצליחה לרגש מבוגרים וילדים, שני זנים שונים לגמרי של בני אדם. כשמדברים על מוזיקה שמתאימה לסקס, נהוג לשאול "כמה ילדים נעשו לצלילי שיר X". במקרה של יוני רכטר, כדאי לשאול כמה ילדים אהבו מוזיקה כי שמעו את הלחנים שלו מגיל אפס.

אברהם חלפי

"הנקניק הקטן מצייטלין" היה הכינוי של רכטר בפיו של אריק איינשטיין. רק ענק כמו איינשטיין יכול היה לקרוא לרכטר, לא בדיוק גמד, "קטן" ועוד "נקניק", אבל רכטר נהנה להיות קטן ליד איינשטיין – ולהיות אולי המלחין הטוב ביותר שעבד עם איינשטיין בקריירה – טוב כמו שלום חנוך ומתחרה גדול מאוד למיקי גבריאלוב. אבל ההבנה העיוורת בין הארצישראליות של איינשטיין לקלאסיקניות הפופית של רכטר היו זקוקים לדבר מה נוסף – והוא התגלה בדמות הטקסטים של אברהם חלפי.

החלק המוכר יותר של הצד הזה הוא "עטור מצחך", שכנראה תמיד יהיה אחד מעשרת השירים הטובים ביותר בעברית בכל משאל עם התפלגות אוכלוסיה סבירה. אבל תצטרכו לקחת את זה כמו שזה: "עטור מצחך" הוא לא השיא של השילוש חלפי-איינשטיין-רכטר: אלבום שירי חלפי שיצא לשניים בסוף שנות ה-80 הוא מפסגות היצירה של איינשטיין, ובעיני רבים אולי גדול אלבומיו; רכטר הלחין שם בעדינות של סתת רגעים סוחפים כמו "צער לך", "סתיו יהודי", "אז מה עם בן אדם" ועוד. רכטר גם היה בעל ביטחון עצמי מספיק רחב כדי לאפשר למלחינים נוספים להשתתף במאמץ וכך יצא האלבום מורווח לחלוטין עם "שיר על תוכי יוסי", שהלחין מיקי גבריאלוב. הטקסטים של חלפי, כמו סנדרסון ב"נחמד" ודן מינסטר ב"דמעות של מלאכים", היו כר מושלם לעצב המתוק שאותו רכטר כל כך אוהב לבטא בנגינה. סתיו יהודי, קרא לזה חלפי, ונדמה שזה כינוי לא רע בכלל למוזיקה של רכטר: סתיו יהודי.

עלי מוהר

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
אח לדרך. עלי מוהר ז"ל/מערכת וואלה!, צילום מסך

"אני מרגיש בבית עם יוני", אמר עלי מוהר ז"ל על יוני רכטר באחד הראיונות האחרונים שהעניק לפני מותו. בית הוא מושג מפתח במוזיקה של רכטר, מוזיקה שתמיד יש מעליה גג ואף פעם לא קר כשמאזינים לה. גם לא חם במיוחד – טמפרטורת חדר שקשה לרצות להשתחרר ממנה. בתוך הבית הזה, עלי מוהר היה החלון של רכטר לעולם שבחוץ, בזכות טקסטים שבעיקר ניסו להביט על בני אדם במקום לתאר אותם; לתקשר עם הסביבה במקום להסביר עד כמה היא יפה.

הקשר הסימביוטי בין רכטר למוהר התבטא לא רק בכמות להיטים, שיכולה לבדה לפרנס את הקריירה של רכטר לשנים ארוכות ("שיר נבואי קוסמי עליז", "העיקר זה הרומנטיקה", "נגיעה אחת רכה" ועוד), אלא באותו קסם שקורה בין שני יוצרים שמצליחים להשתחרר מהאגו העצום שיש בכל אמן ולאפשר לאחר להישען עליהם בחופשיות, מבלי להביט לאחור. קשרים כאלה נדירים כפי שפזמונאי ברמה של מוהר הוא אירוע נדיר ובוודאי שמלחינים ברמה של רכטר כמעט ואינם בנמצא.

עוד סיפור

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
כל עוד הוא מנגן. רכטר/מערכת וואלה!, צילום מסך

ובסוף, אחרי הלחנים החשובים, השירים שכולם מכירים והזמרים שחבים לו לא מעט, יוני רכטר רצה גם לבד. במונחים של קריירת סולו, כלומר אמן שחתום לבדו על אלבום משלו, יוני רכטר לא זכה לעשירית ההכרה לה זכה כששיתף פעולה עם מבצעים. רכטר היה מספיק חכם ופשרן כדי להוציא את המקסימום מהעמדה הזו, אך אין בכך כדי לכפר על העובדה שלרכטר היתה קריירת סולו סבירה, שהגיע לה יותר.

הדברים אמורים בעיקר על "עוד סיפור", אלבום האולפן האחרון שהוציא רכטר למעשה לבדו, בשנת 2003. "עוד סיפור" היה עוד אלבום עם עוד סוף ידוע מראש: קונספט מורכב, קצת קשה לעיכול ובוודאי נטול להיטים מידיים, שהשאיר את רכטר עם מחמאות ומעט הכרה. רכטר, בטקסטים של עלי מוהר, שלום וינשטיין ואפילו אברהם חלפי, נשמע ב"עוד סיפור" נוגה ומהורהר. נראה שב"עוד סיפור" הוא לא ידע שיחווה רנסנס של הכרה בחומריו עד היום, כפי שקרה בפסטיבל הפסנתר לפני שנתיים, עת נמכרו כל הכרטיסים להופעת הנעילה של הפסטיבל מול מאות אנשים בקצב מסחרר.

באקלים הכוכבני-מערבי שעל פיו עובדת תעשיית הבידור בישראל, אין לרכטר זמן רב להתענג על הזיכרון הציבורי. אולי על כך הוא שר ב"ולמות", השיר המהדהד שמסיים את האלבום. אברהם חלפי כתב אותו ואריק איינשטיין היה אמור לבצע במקור, אך השיר נגנז. "למות - למות בסתר, פה בחדר, ולדעת כי מחר עוד ישתאו למוות זה - ולא יותר", כתב חלפי ויוני רכטר שר כאילו הוא עצמו נמצא באותו החדר עליו חלפי כותב. "כי הכל רק שיר, אשר תמיד נגמר לפתע". מזל טוב יוני, ובעיקר תודה על שירים שלא נגמרו לפתע – הם תמיד נשמעים כל זמן שאתה מנגן.

איזה שיר של יוני רכטר הוא האהוב עליכם? ספרו לנו בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully