מ"עיניים גדולות" ועד "מלך הסלים": סרטי הספורט של הקולנוע הישראלי

אמנם ההישגים הספורטיביים שלנו אינם מרשימים, אבל אי אפשר להגיד כי בישראל לא אוהבים ספורט: אחרי הכל, כשמכבי תל אביב מגיעה לגמר היורוליג וכשברצלונה פוגשת את ריאל מדריד, המדינה כולה נכנסת לטירוף, ונתוני הצפייה בהתאם.

אך תשוקה זו נשארה נחלתו של המסך הקטן, ולא עברה לזה הגדול: אין בארץ תרבות ספורטיבית בכלל, ובטח שלא מורשת של סרטי ספורט. לא עושים כאן יצירות קולנועיות בנושא, והאמת שגם לא רואים אותן - כתוצאה מכך, שוברי הקופות האמריקאים הרבים שהתרחשו על רקע פעילות ספורטיבית כלשהי לא הופצו כאן, או שהגיעו למסכים ונכשלו כלכלית.

כל זה קורה אפילו שרבים מן הקולנוענים הפועלים בארץ הם חובבי כדורגל, ואפילו כאלה שעסקו בתחום. כך, למשל, שני במאים מקומיים שזכו להסתובב בשנים האחרונות בפסטיבלים בינלאומיים החלו את דרכם כעיתונאי ספורט - ארי פולמן ("ואלס עם באשיר") ונדב לפיד ("השוטר"). גם הם ביכרו, לפחות בשלב זה של הקריירה, להפריד בין שתי האהבות הגדולות שלהם.

ובכל זאת, פה ושם עדיין אפשר למצוא שרידים ספורטיביים בעולם הקולנוע הישראלי. הדוגמה האחרונה לכך היא כמובן "פלייאוף", סרטו של ערן ריקליס על פי חייו של מאמן הכדורסל האגדי רלף קליין, שיגיע למסכים בשבוע הבא. אפשר לציין גם "תיקו-אפס", סרטם הקצר (והמקסים) של אורי בן-עזרא וגדי צפריר על סיפור אהבה שנולד מחוץ לאיצטדיון האורווה בפתח-תקווה, שאף זכה לייצג את ישראל זה עתה בפסטיבל סרטי הכדורגל הראשון.

יציאתו של "פלייאוף" היא גם הזדמנות להיזכר באותם סרטי ספורט מעטים שנעשו כאן במהלך השנים. נכון, הכמות שלהם שווה למספר הצופים במשחק כדורגל של עירוני רמת השרון, אבל לעתים הם מוכיחים שלא חשובה הכמות אלא רק האיכות. ההערכה אליהם גדולה במיוחד לאור העובדה שיוצריהם ידעו מראש כי האופי הספורטיבי שלהם יקשה על סיכוייהם המסחריים. בהתאם לזאת, רבים מהם לא זכו להכרה הראויה. רגע לפני שצופים ב"פלייאוף", זה הזמן להעלות אותם מהספסל.

סרטו של אורי זוהר נרשם בדפי ההיסטוריה של הקולנוע הישראלי מכמה סיבות: הוא אחד מן הסרטים המקומיים היחידים שהעמיד במרכזו דמות ספורטיבית - במקרה זה, מאמן כדורסל שכמאמר שיר הנושא שכתבו זוהר, אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב, תמיד רוצה יותר ממה שיש לו. בהמשך לכך, מדובר גם באחת מן היצירות הקולנועיות המקומיות האחרונות שהיה להן שיר שמזוהה איתן.

נוסף לכל אלה, "עיניים גדולות" הוא גם דוגמה מקומית נדירה לסרט שבכתיבתו השתתף סופר בעל שם, לא אחר מאשר יעקב שבתאי, שרבים מן הנושאים שהעסיקו אותו לאורך הקריירה הספרותית שלו באים לידי ביטוי גם כאן. אולי חשוב מכל, הסרט מבטא גם את הבוז ההולך וגדל של זוהר לחיים החילוניים והחומריים, ואת תחושת הריקנות שהוא חש כתוצאה מכך.

ברוח הסרט, זוהר עוד הספיק להוביל בכיכר רבין את חגיגות הזכייה האגדיות של מכבי תל אביב לאחר הניצחון על צסק"א מוסקבה ב-1977. אך בסוף העשור, אותה ריקנות הובילה אותו לחזור בתשובה, וכך איבד הקולנוע הישראלי את אחד מגדולי יוצריו בכלל, ובטח את אחד מחובבי הספורט הגדולים שהיו לו.

משחקי כדור למיניהם יכולים גם לשמש קרקע אלגורית פוריה, והקולנוען הישראלי שניצל זאת יותר מכל היה איל חלפון, גם הוא כתב ספורט שעשה הסבה מקצועית.

ראשית, חלפון עשה זאת בתסריט ל"גמר גביע", שאותו ביים ערן ריקליס. השניים ניסו לתת טוויסט ספורטיבי לז'אנר השחוק של סרטים על הסכסוך, והראו כיצד חייל ישראלי מתאחד עם שוביו הלבנונים סביב האהדה לנבחרת איטליה במונדיאל 82'. פאולו רוסי וחבריו הרימו בסוף את הגביע, אבל במלחמה כולם הפסידו.

כעשור לאחר מכן כתב חלפון את "האיטלקים באים", והפעם גם ביים אותו בעצמו. במקרה זה, שחה הסרט עד ענף זניח בסדר הגודל של כדורמים כדי ליצור משל על מותו של הקיבוץ. במדינה שבה הקהל לא בא לראות סרטים על כדורגל, אי אפשר היה לקוות שיבוא לראות את אשר צרפתי חובש כובע מצחיק כשהוא שוחה עם כדור בבריכה, ואכן הסרט התקשה למשוך המונים.

יוצר מקומי נוסף ששב וחזר להעמיד במרכז יצירותיו ספורט - או ליתר דיוק, כדורגל, הוא דורון צברי.

הדוגמה הראשונה לכך היתה "האח של דריקס" שאותו יצר עם אורי ענבר (מי שגם ביים ב-2002 את סרט הכדורגל "בית"ר פרובנס"). בימים שבהם כדורגלנים של מכבי תל-אביב עוד היו שוס וטל פרידמן עדיין לא היה כוכב טלוויזיה, השניים הציגו אותו כחייל אומלל שמתחזה לאחיו של החלוץ הצהוב אלי דריקס כדי להשתחרר מתיוגו כילד הכאפות של הבסיס. בדרמה זו אמנם בקושי נבעט כדור אחד, ובכל זאת היא הצליחה כמעט יותר מכל יצירה מקומית אחרת לתאר את החשיבות והעליבות של הספורט הלאומי.

מן הפנטזיה עבר צברי למציאות, ותיעד עם רינו צרור ב"בית שאן: סרט מלחמה" את סיפורה של הקבוצה הקטנה שהצליחה, כמאמר הקלישאות של סרטי הספורט, לשרוד בליגה כנגד כל הסיכויים. היצירה הדוקומנטרית של השניים ריגשה רבים וזכתה להערכה ולהוקרה רבה, מה שהביא לה בין השאר את פרס אופיר לסרט התעודה הטוב ביותר. כך, בפעם הראשונה הכיר הממסד הישראלי בעובדה שגם ספורט יכול לשמש בסיס לסרטים טובים וחשובים.

במעבר חד מכל היצירות הרציניות הללו, מובן שאחד השמות הראשונים שעולים לראש כשחושבים על ספורט וקולנוע ישראלי היא קומדיית הכדורסל של הבמאי-שחקן, אם אפשר לקרוא לזה ככה, דובי גל.

מובן שאין מדובר בפנינה אמנותית – קומדיות האייטיז בכיכובו של נמוך הקומה המשופם בדרך כלל לא היו כאלה. אך זה היה ניסיון ראשון ואחרון ליצור כאן מהתלה ספורטיבית, משהו שלאמריקאים יש ממנו בשפע, ואת זה, כמו גם את הפולחן שנוצר סביבו, אי אפשר לקחת מהסרט.

כדוגמה לכך, בשעה שכוכב האן.בי.אי רון אנדרסון חתם באמצע שנות התשעים בשורות מכבי תל אביב (החתמה שבסופו של דבר לא יצאה לפועל), תוכנית האירוח שהנחה אז יאיר לפיד זימנה לקלע המהולל מפגש מצולם עם דובי גל, מה שהוכיח כי הוא נרשם באותיות זהב כמלך הסלים האחד והיחיד של התרבות המקומית.

הדרמה של איתן גרין ממוקמת אחרונה ברשימה לא מסיבה כרונולוגית או מכל נימוק טכני אחר, אלא פשוט כי היא ראויה בעיני להיחשב סרט הספורט הישראלי הטוב אי פעם.
נוסף להיותו קולנוען ומורה נערץ לקולנוע, גרין גבה-הקומה היה שחקן כדורסל וגם פירשן במשך שנים ארוכות את הענף. כאן, הוא שילב בין שתי תשוקותיו דרך סיפור החברות בין שחקן חיזוק אמריקאי שמגיע לקבוצה אשדודית מרוסקת ובין עיתונאי מקומי (איצ'ו אביטל בתפקיד חייו), שנרדם בלילות עם פוסטרים של מייקל ג'ורדן אבל מתעורר כל בוקר לתוך השגרה חסרת התקווה של הפרובינציה.

כפי שאפשר היה להתרשם לא מכבר בשידור המחודש של הסרט במסגרת רצועת הקולנוע של ערוץ 5+גולד, גרין בנה את הסיפור הזה בצורה שמצליחה לרגש גם היום, ממש עד כדי דמעות.

הסיבה לכך היא ש"אזרח אמריקאי" פשוט עשוי היטב, בלי קשר לנושא שלו. אך חשוב מכך, הוא מצליח לעמוד בדיוק רב על הנקודה הכואבת ביותר בספורט – העובדה שזה משהו שהמון חולמים עליו, אבל רק מעטים יזכו אי פעם להצטיין בו ולשאוב ממנו נחת.

נוסף לזאת, בדיעבד אפשר לראות ב"אזרח אמריקאי" גם נבואה על מותו של הכדורסל הישראלי וקינה לפגר הספורטיבי הזה, מה שהופך אותו לרלוונטי היום עוד יותר ממה שהיה בזמנו.

יום אחד ודאי יארגן אחד הערוצים הצגה כפולה וישדר את "אזרח אמריקאי" בסמוך להקרנת הבכורה הטלוויזיונית של "פלייאוף". אפשר רק לאחל שהתעשייה הישראלית תייצר עוד תוכן להצגות קולנועיות כפולות שכאלה, ובאותה נשימה גם לקוות שהספורט המקומי ייתן לה תמריצים לעשות כך.