"מאניבול": בראד פיט מצוין בתשובה הספורטיבית ל"הרשת החברתית"

בייסבול הוא הרבה יותר מרק משחק ולכן "מאניבול" עם בראד פיט הנפלא הוא הרבה יותר מסרט בייסבול. מי שיצפה בו בסבלנות, יזכה בחוויה עשירה ומתגמלת

  • מאניבול
  • בראד פיט

ההצלחה של "הרשת החברתית" נבעה מכך שהוא היה הרבה יותר מסרט על ייסוד פייסבוק. הסיפור על הבחור הכי לא מקובל בהרווארד, שביקש לנצל הברקה טכנולוגית כדי להפוך לאיש הכי חזק בקמפוס וגם הרבה מעבר לכך, היה בסיס לדיון בחלוקה המעמדית של החברה האמריקאית.

החלוקה הזו היא נושא שהתרבות הלאומית תמיד נרתעה ממנו, בגלל שעצם אזכור המילה "מעמד חברתי" מדיף ניחוח של סוציאליזם, המילה הגסה ביותר בשיח הלאומי. "הרשת החברתית" העז בכל זאת להעלות אותו לסדר היום, ותיאר כיצד עידן המחשבים עשוי ליצור אליטות חדשות במדינה ולהפוך אולי את הסדר הקיים.

היה ברור כי ההיסטריה המוצדקת סביב הסרט תסלול את הדרך למוצרים נוספים מסוגו, והנה יצירה שכזו מגיעה כבר עתה. מדובר ב"מאניבול", שהתגלגל בסוף השבוע האחרון לאקרנים בארץ לאחר שלל תלאות ותזוזות בצוות ההפקה שלו (בסופו של דבר ביים אותו בנט מילר וכתב אותו ארון סורקין, שבמקרה או לא, כתב גם את "הרשת החברתית"). כאן, בהתאם לתפיסה הרואה בספורט המקצועני מיקרו-קוסמוס של החברה האמריקאית, החלוקה המעמדית מתרחשת על מגרש הבייסבול.

עוד בוואלה!

מאה סרטים לראות בנטפליקס

לכתבה המלאה
מי אמר את מילת ה-ס'? בראד פיט ב"מאניבול" (צילום: yes)

ב"מאניבול" אנו עוקבים אחר בילי בין (בראד פיט), המנהל המקצועי של אוקלנד אתלטיקס, קבוצה המייצגת את אחת הערים העניות בקליפורניה. בהתאם לזאת, התקציב שלה נמוך לאין שיעור לעומת זה של רוב קבוצות הליגה, בטח האריות שבהן, ומדי שנה היא מאבדת להן את כוכביה הגדולים. במילים אחרות, היא נחותה בדיוק כמו הפועל עכו לעומת הפועל תל אביב, או כמו מרק צוקרברג לעומת ילדי השמנת המיוחסים של הרווארד.

בין לא יכול להתגבר על הנחיתות שלו בשיטות המסורתיות. הרי אין לו כסף לקנות שחקנים טובים, ואם יטפח כאלה מיד יאבד אותם. לפיכך, בדומה למרק צוקרברג, גם גיבור "מאניבול" פונה לעזרת טכנולוגיה חדשנית. במקרה שלו, הוא מסתייע בגאון מחשבים (ג'ונה היל) שפיתח טכניקת סטטיסטיקה מתקדמת שבשמה נקרא הסרט, המאפשרת לכאורה למקסם את הביצועים של הקבוצה במינימום השקעה ובלי שכוכבים מסוימים יבלטו מעל השאר.

וכך, בדיוק כמו ב"הרשת החברתית", גם כאן מאיים המחשב לשנות את מאזן הכוחות המסורתי של החברה. לפתע, הודות לטכנולוגיה, נראה כי ערך ההון שתמיד היה ברשותן של קבוצות הענק מניו יורק, בוסטון וכיוצא בזה יהיה בטל בשישים לעומת החלופה שאוקלנד הצליחה להעמיד מולו.

לא סרט על הצלחה, אלא על כישלון. ג'ונה היל ובראד פיט (צילום: פורום פילם)

נקודת דמיון נוספת ומהותית יותר בין "מאניבול" ו"הרשת החברתית" טמונה באישיות של הדמות העומדת במרכזן. למעשה, שני הסרטים מתארים כיצד הגיבור שלהם סובל מתחושת נחיתות מובנית כה חזקה, עד שממילא שום התעלות לא יכולה לעזור לו להתגבר עליה.

במקרה של "הרשת החברתית", הצורך של צוקרברג לקבל אישור תמידי מסביבתו היה כל כך כפייתי, עד שלרגע לא היה יכול לשמוח או להתגאות בהצלחתו. וכך, בסופו של הסרט מצאנו אותו מבלה את רגעי תהילתו ברפרוש כפייתי של מחשבו, וזאת בתקווה כי מושא תשוקתו משכבר הימים אישרה אותו סוף כל סוף בפייסבוק.

במקרה של "מאניבול", המפסידנות טמונה עמוק עוד יותר בנפשו של הגיבור, ואין זה פלא כי באחד מרגעי השיא של הסרט אומרת לו בתו "אתה כזה לוזר!". בין היה כזה עוד לפני שהתחיל לנהל את אוקלנד, ולמעשה רק קבוצה דפוקה שכמותה היתה יכולה להלום את מידותיו. התבוסתנות התחילה כבר בצעירותו, בשעה שחולשתו המנטלית מנעה ממנו לממש את כישוריו ולהפוך לכוכב על המגרש.

מכאן והלאה, בין כבר לא היה יכול להתנער מן התחושה שאלוהים נתן לו מחבט גדול פחות מאשר לאחרים. בדיוק כמו במקרה של צוקרברג, גם כאן שום הישג שבעולם כבר לא היה מסוגל לטהר את הנשמה מן התסכול המולד הזה. בהתאם לכך, רגע שיא נוסף של הסרט מתמצת את המהות של גיבורו במטאפורה ספורטיבית אחת - דימוי של שחקן שלא שם לב לכדור שחולף מעל ראשו.

לפיכך, זה לא כל כך משנה אם שיטת המאניבול מוצלחת פחות במציאות מכפי שהסרט מתיימר לטעון. הרי מלכתחילה, בניגוד למסורת הספורטיבית האמריקאית, המתבססת על האמירה הידועה כי "ניצחון הוא לא הדבר הכי חשוב - הוא הדבר היחיד החשוב", "מאניבול" אינו עוסק בהצלחה כי אם בכישלון. זהו כישלון מוכתב מראש של אדם, שגם אם יזרקו לו את הכדור ישר ליד, הוא לא יתפוס אותו פשוט מפני שיהיה עסוק בלהסתכל לצדדים כדי לעקוב אחר מי שלכאורה מחפש אותו בפינה. כן, בדיוק כמו גיבור "הרשת החברתית".

לוזר היית, לוזר תישאר. בראד פיט ב"מאניבול" (צילום: imdb)

ההבדל בין שני הסרטים נעוץ בסגנון הבימוי שלהם. את "הרשת החברתית" ביים דיוויד פינצ'ר כמו שפפ גווארדיולה מאמן את ברצלונה - חיתוכים מהירים, חילופים קצביים של מסירות מילוליות, תנועות מצלמה סיבוביות ועוד מגוון אמצעים אמנותיים וירטואוזיים ומתקתקים ברוח הטיקי-טקה. זו היתה הדרך המתבקשת לעשות סרט על התופעה הווירטואלית שהפכה את ההתרחשויות בעולם למיידיות ודינמיות מאי פעם.

לעומת זאת, בנט מילר מביים את "מאניבול" כמו משחק בייסבול - ארוך, איטי, מחושב, בנוי על דינמיקה קבוצתית. גם כאן זו היתה בחירה אמנותית מבריקה, שכן היא משכילה ליצור זהות מוחלטת בין התכנים של הדרמה והסגנון שלה, ומצליחה גם לתעל לטובת הסרט את כל יתרונות ענף הספורט שהוא בנוי עליו.

בהתאם לדימוי המפורסם של בייסבול כמשחק לאנשים חושבים, גם "מאניבול" הוא סרט לאנשים כאלה. השילוב בין הבימוי של מילר והתסריט של סורקין מציע חוויה נבונה, רהוטה, מעמיקה ומעוררת מחשבה, שהולכת ומתקדמת לפי אסטרטגיה חכמה ומתוכננת היטב.

גם צוות השחקנים מתאים את עצמו לסגנון הזה. הדברים אמורים לגבי הלהקה האלמונית יחסית שעושה את תפקידי המשנה מלאי האופי, ובעיקר באשר לשני השחקנים הראשים - ג'ונה היל, המוכיח יותר מאי פעם כי בצד כישוריו הקומיים הוא ניחן גם ביכולות דרמטיות, ובעיקר בראד פיט, שמנפיק את תצוגת המשחק מלאת הענווה בקריירה שלו.

רוברט רדפורד היה גאה. בראד פיט ב"מאניבול" (צילום: imdb)

פיט מצליח לעשות כאן משהו שרוברט רדפורד הצטיין בו בעבר, ולגלם בפניו גבר שהוא גם ילד, גיבור שהוא אנטי-גיבור, מימוש של חלום אמריקאי שהוא גם שבר שלו. הודות לכך ולכל המעלות האחרות של הסרט, "מאניבול" הוא חוויה מעניינת ומענגת להפליא. ממש הום ראן, אם להשתמש בשפה שבה הוא משתמש.

עתה, הדבר המתבקש היה להוסיף מחמאה/מילת הרגעה לקהל שאינו אמריקאי, ולומר כי מעבר להיותו מצוין, "מאניבול" בכלל אינו סרט על בייסבול. אבל מובן שזה יהיה שקר מוחלט - "מאניבול" הוא ועוד איך סרט על ענף הספורט הזה. אבל כפי שיצירות רבות כבר לימדנו אותנו בעבר, בייסבול הוא הרבה יותר מרק משחק.

לכן, בדיוק כמו בעת צפייה במשחק בייסבול, ובעצם בדיוק כמו בחיים עצמם, מי שישמור על סבלנות בזמן ש"מאניבול" עובר מבסיס לבסיס עד שהוא מגיע למטרה שלו, ייצא מהחוויה הזו בתחושה שהיתה סיבה טובה לצאת למסע הזה מלכתחילה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully