פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לייצא את ריימונד: "כולם אוהבים את ריימונד" בטעם וודקה

      הניסיון למכור לרוסים את הסיטקום הכה האמריקאי "כולם אוהבים את ריימונד" מתועד באופן מלא חן ב"לייצא את ריימונד", שמתמודד עם פערי התרבויות בעזרת לא מעט וודקה. המלצה

      חלקים נבחרים ממה שקורה בטלוויזיה הרוסית הפכו בשנים האחרונות לדחקה משומשת אך אפקטיבית בתוכניות מסוג "ארץ נהדרת" ו"מה נסגר" (המצוינת שחבל שאתם לא רואים). אבל באמת שהגרסה הקירילית ל"שעת הכושר" היא כאין וכאפס לעומת העיבוד שלהם ל"חוק וסדר" או ל"מי הבוס", תוכניות שעושות שימוש בתפאורה שאין אלא להניח שנותרה מאחור כשהסתיימו צילומי "קשת וענן".

      ואולי בעצם הכל הולך לאיבוד בתרגום ומדובר בהפקות טלוויזיוניות ראויות? קשה להאמין, אבל ייתכן. על הפער הסוריאליסטי הזה בין ארה"ב, מדינה שבה הטלוויזיה היא ערש התרבות, היהלום שבכתר הקרטון, לרוסיה הקרה והאפרורית, המקום בו מנהל התיאטרון הוא האיש שמחזיק את התעשייה בביצי הפברז'ה, מבוסס "לייצא את ריימונד", סרט דוקומנטרי חינני שישודר הערב (שני ב-22:00) ב-yes דוקו.

      הטריילר לסרט:

      פיל רוזנטל, האיש שהמציא את "כולם אוהבים את ריימונד" המצליחה נשלח על ידי סוני למוסקבה, שם הוא אמור לסייע לרוסים לעבד את הסיטקום הכל אמריקאי שלו לקהל המקומי תחת השם "כולם אוהבים את קוסטיה". וזה לכשעצמו כבר מצחיק. מפגש התרבויות הספק משעשע ספק טעון הזה מתועד בסרט שמצליח לעשות מה שתשע עונות של "כולם אוהבים את ריימונד" לא הצליחו: לייצר ערך מוסף.

      רוזנטל מגלה מהר מאוד שעל אף שהרוסים ביקשו לרכוש את הזכויות לסדרה, הם לא באמת שותפים להתלהבות שלו מהבייבי המצליח. בדיחות על חמות ואשה שתלטנית, הן אולי אוניברסליות, אבל ההגדרה לקומדיה שונה בתכלית. רוזנטל רוצה את הסיטקום אמין ככל האפשר, כיוון שלשיטתו מי משעורר הזדהות מייצר גם התפרצויות צחוק, הרוסים, ממקום משכנם בבניין האולפנים שנראה יותר כמו גולאג, רוצים את הכל כמה שיותר גדול, בומבסטי וצעקני. די לראות מה קורה על הסט בסצינה בה קוסטיה אמור לחטוף בעיטה באשכים כדי להבין עד כמה קיצוניים הם הפערים. מסתבר שהאופן בו אדם חווה כאב ביצים הוא לא מוסכמה כלל עולמית.

      לייצא את ריימונד (יח"צ)
      גם גניחות במיטה הם לא מוסכמה בינלאומית? מתוך "לייצא את ריימונד" (צילום: יח"צ)

      במידה רבה הקסם של הסרט נובע מאישיותו של רוזנטל, שנע על הציר בין הנימוס האמריקאי המלאכותי לבין נוירוזות של תסריטאי יהודי שנקלע למבוך הקפקאי שהוא תעשיית הטלוויזיה הרוסית. הוא באמת מנסה להתחבב על כולם, וליצור תחושה של עבודה משותפת ופורה, אבל הוא מתקשה להסתיר את מצוקתו לנוכח האונס המגושם שמבוצע בתוכנית שלו. המלבישה, שלא מופרך להניח שהתחילה את הקריירה בקג"ב, רודה בו, התסריטאי אומר לו שהוא לא מצחיק, מנהל הרשת מסרב לרעיונות הליהוק שלו והבמאי שלו מנגן על חוקנים בשעות הפנאי.

      "כולם אוהבים את ריימונד" מעולם לא הצטיינה במקוריות קומית או הברקות תסריטאיות, היא היתה האמריקנה בהתגלמותה הבנאלית ביותר ולכן גם הצליחה. כמוה, גם "לייצא את ריימונד" אינו סרט מבריק, אבל בניגוד למשפחה ההיא יש בו המון חן והוא מלא בדמויות שכאילו נלקחו מקופרודוקציה של קוסטריצה ודיוויד לינץ', ועל כל אלה מנצח אמריקאי מבולבל ונחוש אחד, שרק רוצה לצאת מהכיכר האדומה בחיים.