התנועה לאיכות הפאסון

כשיצא לאור לראשונה, בשנת 94', היה “Prozac Nation” של אליזבת וורצל ספר חשוב שייצג נאמנה חתך מסוים של הדור שזכה לכינוי איקס. לצד יצירות תקופתיות משמעותיות אחרות, כמו "דור האיקס" של דאגלס קופלנד, "נברמיינד" של נירוונה - שלא לומר מכתב ההתאבדות המפורסם של קורט קוביין - וסרטים כמו "קידז" של לארי קלארק או "בשום מקום" של גרג אראקי, ניסח “Prozac Nation” בצורה בהירה ואמינה כמה מהמאפיינים של צעירים אמריקאים (ובמידה רבה, לא רק אמריקאים) באמצע שנות התשעים: גם אם יש להם הכל (ולוורצל, בוגרת אוניברסיטת הארוורד, ללא ספק יש הכל), אין להם כלום, כי אין להם שום דבר להאמין או להיאחז בו.

עם אקסטזי (או הרואין, תלוי במודה) בקצה האחד, פרוזק בקצה האחר וכמה שירים של אביב גפן באמצע, ניסה הדור הדפוק הזה להתמודד עם הריקנות של חייו. אליזבת וורצל היתה במקום הנכון, בזמן הנכון ועם הטקסט הנכון, הטומן בכותרתו את מילת הקסם של אמצע הניינטיז – מותג העל פרוזק (שמניותיו עלו עוד ועוד לאחר פרסום הספר) - וגרפה את כל הקופה. ולא בלי צדק, כי בספרה האוטוביוגרפי מספרת וורצל בכנות ובמידת אקסהיביציוניזם בלתי מבוטלת על ההתמודדות האישית שלה עם הדיכאון ומציאת תרופת הפלא שהוציאה אותה מהחרא (לא לתקופה ארוכה אמנם, אבל בכל זאת).

“Prozac Nation” היה לא רק מסמך היסטורי, אלא גם ספר מרגש ומשעשע. ההשוואה לסילביה פלאת ולסלינג'ר - המודפסת על גב הספר - היא אולי מוגזמת, אבל נכונה ברגעים מסוימים, בהם מצליחה וורצל בשילוב של כנות ומודעות עצמית לתאר בבהירות מרשימה את המציאות היומיומית של מי שהכל סביבו נראה נורמלי, מלבד העובדה שהוא חולה בדיכאון קליני.

עוד לפני שספרה הראשון פורסם, עבדה וורצל כמבקרת מוזיקה ב"ניו יורקר" וכתבה בשלל עיתונים ומגזינים. אחרי שפורסם, הפכה לסלבריטי, בזכות מינויה העצמי לתפקיד דוברת הדור, כמו גם בזכות העובדה שהיא כוסית לגמרי לא קטנה (על כן היא נוהגת לעטר את ספריה בדיוקנאות שלה עצמה, לעיתים ברמות התערטלות שונות). אחר כך הרסה את שמה הטוב בשורה של ספרים מוצלחים הרבה פחות. ב-99' הוציאה ספר עיון בשם “Bitch: In Praise of Difficult Women”, בו היא מהללת בצורה רנדומלית נשים מרדניות ושנויות במחלוקת שעמדו על שלהן לאורך ההיסטוריה, החל בדלילה התנ"כית, דרך איימי פישר (התיכוניסטית שניסתה לרצוח את אשתו של המאהב המבוגר שלה), ועד קורטני לאב, הנסיכה דיאנה, הילרי קלינטון וכמובן וורצל עצמה. בשנה שעברה הוציאה מעין מדריך לחיים טובים לאשה המודרנית, שנראה כמו פרויקט מיוחד של מוסף הבנות של עיתון העיר, ועכשיו היא באמת עברה את גבול הטעם הטוב עם “More, Now, Again: A Memoir of Addiction”, שתפקידו להראות שכוסיות עשירות, חכמות ומוצלחות עלולות לא רק ללקות בדיכאון, אלא גם להתמכר לריטלין.

אך אל לנו לדאוג לכל אלה, כי אלינו מגיע עתה רק ספרה הראשון, בתרגום לעברית (של אורי לוטן). בעברית קוראים לספר "דור הפרוזק" (פרוזה: ידיעות אחרונות), עם שינוי קל בשם, כנראה על מנת להבהיר שהדיכאון עליו מדברת וורצל אינו נחלת האומה האמריקאית בלבד, אלא מתרחש גם בשינקין (מה שנכון). לא ברור למה הספר מגיע אלינו דווקא עכשיו, ואני בספק אם זה קשור לעובדה שבעוד מספר חודשים ייצא לאקרנים בארצות הברית סרט המבוסס על הספר (עם כריסטינה ריצ'י בתפקיד אליזבת וורצל!).

האיחור המשמעותי הוא בעייתי, מכיוון ששמונה השנים שעברו מאז שיצא הספר במקור, הביאו איתן לא מעט שינויים באקלים התרבותי, כמו גם שינויים פרמקולוגיים ההופכים את הספר לפחות אפקטיבי ממה שהוא היה בזמנו, שהרי לא מדובר ביצירת מופת ספרותית, אלא ביצירה תקופתית מובהקת (אתוודה שכשקראתי אותו אז, מירקרתי בו משפטים מתוך הזדהות, דבר שאני בספק אם הייתי עושה כיום). לא שבחורות בדיכאון הוא נושא שאיבד מהרלוונטיות שלו, אבל אם חולצות פלנל במילא יצאו מהאופנה, אולי עדיף כבר להישאר עם "פעמון הזכוכית".