נפלו בעריכה: החורף התרבותי המדכא מכולם

קיץ 2011 היה אחד מהקיצים היותר מעוררי תקווה; גם כשהאוויר עמד בלחות כבדה והחום היה בלתי נסבל, נשבו רוחות חדשות של שינוי. היה נדמה שבכל זאת, אפשר שיהיה פה אחרת, טוב יותר; אפילו ברחובות, במסעדות, במקומות העבודה, אנשים התנהגו אחרת, וטוב יותר. דיבורים על קהילתיות, על פריחה, "ערבות הדדית" היה ביטוי שנכנס לשיח ולא בציניות.

חורף 2011 לעומת זאת, רק התחיל והוא כבר אחד מהחורפים הקשים יותר. הקור המזגזג שבחוץ, מרגיש כמו קור אחיד, קפוא ומקפיא מבפנים. כאילו שמישהו אומר – היה לכם כיף בקיץ, אה, חרגולים? עכשיו תתחילו לשלם. ואנחנו משלמים, והריבית קצוצה כבר מראש.

גם אם נניח את כל הפוליטיקות בצד – ערוץ 10 נמצא בסכנת סגירה, הכוונה לסגור את הטלוויזיה החינוכית כבר יצאה לאור. בשאר הערוצים מקפיאים הפקות מקור, מפטרים עובדים ואפילו "האח הגדול" נדחתה; עיתונאים שלא נראים למי שהכסף והכוח לצדו מפוטרים, השאר יעדיפו לשתוק ולא להיזרק לאבטלה; תחנות רדיו מושתקות, נשים קולן שווה ערווה, ועדיף שלא יהיו פה שירי מחאה – כי לאיזה מוזיקאי יש 300,000 ש"ח לשלם למי שייעלב מהשיר שלו?

אלו לא יללות של ברנז'ה, זה לא המנון מפונק של אכלו-לי-שתו-לי, זה לא שהאספרסו של מישהו לא הגיע עם חלב מחומם בצד. אם תרבות הקיץ היתה של שפע מחשבתי ורוחני גם כשנאבקנו על מחיר גביע קוטג', תרבות החורף היא עצובה ונמוכת רוח – זה נוגע לכל מי שבחר לחיות כאן. לכל מי שעדיין לא איבד את התקווה שיכול להיות כאן טוב, לכל מי שהקפאת התרבות עושה לו חורף קר יותר.

הקפאת התרבות מדכאת גם אתכם? דברו על זה בפייסבוק שלנו

"זה כמו סצנה מהיומן שלה, היא נשמעת מאוהבת כמו מאדרפאקר. באמת באמת באמת מאוהבת". אם אפשר היה, לא היינו מוסיפים מילה על המשפט הנפלא הזה שאמר לא אחר מהראפר ביג בוי (אאוטקאסט) על "50Words For Snow", האלבום החדש, הנפלא והמרגש של קייט בוש. ביג בוי נגע בדיוק בנקודה שמסכמת את כל מה שאפשר לומר על היצירה של קייט בוש - היא תמיד מגיעה מנקודה מאוהבת - לא אוהבת - מאוהבת של היצירה: הרגעים של הפרפרים בבטן, הטירוף, החרדה והאופוריה.

יש אמנים שיש להם מספיק מה להגיד כדי להוציא אלבום כל שנה או שנתיים. יש כאלו שיוצרים כי זה מה שאמרו להם לעשות. קייט בוש לא יכולה להיות כזו, אסור לה. היא פועלת רק בנקודת הזמן שבו ההתאהבות הזו שביג בוי מדבר עליה מגיעה לשיר. לכן אלבום האולפן הקודם שלה יצא ב-2006 ועתה, היא שוב ממציאה שפה חדשה. קייט בוש מחפשת 50 מילים להגדיר בהם שלג. הבעיה היא שאין מספיק מילים כדי להגדיר בהם את קייט בוש.

התזמון של התערוכה "על פי מקורות זרים" לא יכול היה להיות טוב יותר. כשאווירת סתימת הפיות משתוללת מכל עבר, התערוכה שעוסקת בצנזורה, איפול, הסוואה והסתרת מידע יוצאת נשכרת. המבט על מה שקורה סביבנו דרך הפריזמה שמספקת לנו האמנות, ולהיפך, עשוי להעניק לשתיהן ערך מוסף.

שם התערוכה לקוח מהמשפט הכה מוכר מדיווחי החדשות על הגרעין הישראלי (לכאורה) או על מבצעי המוסד (לכאורה) שמאפשר למעשה לעקוף את אותן הגבלות בכך שהוא משליך את האחריות על חשיפת המידע על מישהו אחר. "מדינות ותאגידים לא רק מסתירים מאיתנו אינפורמציה. הם ושלוחיהם גם משקרים לנו בריש גלי, ולא פעם עושים זאת באופן שמעמיד אזרחים, קהילות וסביבות בסכנה", תוקף בחריפות אוצר התערוכה גלעד מלצר את המושכים בחוטים בטקסט הנלווה לה. הדרך שלו להתמודד עם ההסתרה היא בכך שהוא דוחף אותה החוצה אל אור השמש.

בסדרה של עבודות על עינויים בחקירה, ספינות המסוגלות לשאת נשק בעל ראש נפץ גרעיני, צפלינים ולוויינים, הקריה בתל אביב, סוכנויות ריגול ועוד מצביע מלצר על מה שהורגלנו ש"לטובתנו" עדיף לנו שלא להביט בו.

איך אפשר להראות את הבלתי נראה? שואל מלצר, ומגלגל את השאלה לפתחם של האמנים שלוקחים חלק במשחקי הכיסוי והגילוי האלה. יאיר גרבוז, דגנית ברסט, מיקי קרצמן, שוקה גלוטמן, דוד גנתון, טליה לינק, חיים דעואל לוסקי, יוחאי אברהמי, טרוור פגליין ועוד מבקשים להיענות לקריאה לפעולה של מלצר. השאלה שנותרה היא - האם הם הצליחו?

התערוכה "על פי מקורות זרים" תוצג במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון עד ה-4 בפברואר