פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לוס קמפזינוס: הלהקה שמוריסי היה גאה בה

      עם טקסטים מפתיעים וחדים ומוזיקה סוחפת, לוס קמפזינוס הפכו לתשובה של המאה ה-21 לדרך שיצרו הסמיתס ופייבמנט. כן, עד כדי כך

      "אנחנו משלים את עצמנו שיש עתיד בזיונים/ אבל אין עתיד מזוין" (לוס קמפזינוס, "We Are Beautiful, We Are Doomed")

      לוס קמפזינוס (יח"צ)
      אתם לא מכירים אותם, אבל הם יודעים בדיוק איך אתם מרגישים. לוס קמפזינוס (צילום: יח"צ)

      נראה שחלק לא קטן מחייהם הדי קצרים של חברי ההרכב Los Campesinos! עברו בברים למיניהם, ויש לזה סיבה טובה: לב שבור או אפילו רק אף שבור אחרי ערב שתייה הם תמיד נקודה טובה להתחיל בה שיר קורע על שנאה עצמית, בדידות וחוסר היכולת להתמודד עם אנושות שלא מפסיקה לרקוד בזמן שאתה איבדת את התחושה ברגליים. ובאמת, השירים של לוס קמפזינוס תמיד מתנגנים בראש כשבזווית העין הברמן שם את הידיים על הבחורה שרצית מזמן, אבל בעצם ידעת מראש שאין לך סיכוי כי בזמן שאתה חושב עליה דרך שיר של לוס קמפזינוס, הוא מזג לה צ'ייסר.

      כבר חמש שנים, מאז הוקמו ב-2006, שהסיפור הזה חוזר לעצמו: החיים מחקים שיר של לוס קמפזינוס שמתחקה אחרי מה שקורה בחיים. זו סיטואציה מרגשת ומדכאת בו זמנית, בדיוק כפי שמוזיקה שבנויה עד לניואנסים הכי פרטניים אנושית אמורה להיות: היא מצליחה לבטא במילים וצליל את הרגע שבו אין לך יותר מה לומר או לעשות מלבד לדפוק את היד על המצח בתסכול. כשאתה מקשיב ללוס קמפזינוס, סביר להניח שאתה שומע סיפור שאתה מכיר; אם לא אחד לאחד, אז לפחות אחד לשניים: הדמויות אולי מתחלפות, אבל הריחות, התחושות ובעיקר הטעם החמוץ בפה שנובע מהמבוכה שמישהו תפס אותך עם המכנסיים למטה ועוד גילה לך שהגודל כן קובע.

      זה בדיוק כמו בשיר שבכותרת, שיר הנושא מאלבומם השני של הלהקה, "We Are Beautiful, We Are Doomed": שיר שמתחיל בעוד סיפור אהבה שהפך לגיהינום עוד לפני שהכיף באמת הגיע, ממשיך לתובנה מדהימה בנוסח "לימדתי את עצמי שהדרך היחידה להסתדר בקושי באהבה, היא לחבב את הצד השני קצת פחות ממה שאתה מקבל בחזרה" ומסתיים ברצון לשבור לחבר החדש שלה את השיניים. מי שלא סיים את המשפט האחרון במחשבה "אלו הם חיי", מוזמן לעבור לכתבה אחרת.

      לוס קמפזינוס ("החקלאים" בספרדית) מונים שבעה חברים, החשוב שבהם הוא סולן ההרכב וכותב השירים גארת' קמפזינוס, שזהו לא שם משפחתו האמיתי כמובן – כל חברי הלהקה שינו את שם משפחתם ל"קמפזינוס" , משל היו הראמונז או קרוב יותר למקרה שלהם – הריטארדז. הם הוציאו אי.פי בכורה בשנת 2006 שנקטף במגזין פיצ'פורק באחת התגליות היותר טובות שלהם בעשור האחרון. מאז יצאו ללהקה ארבעה אלבומים, הטרי שבהם הוא "Hello Sadness" שיצא בשבוע שעבר בלייבל הבית, וויצ'יטה (בלוק פארטי, Best Coast, סימיאן מובייל דיסקו ועוד) והוא נפלא ומרגש בדיוק כמו שלושת קודמיו, אבל בדרכו שלו: הוא קרוב אבולוציונית לאלבום הקודם, "Romance is Boring", שהיה כבד ואפל בצורה שניסתה להתעלות על המושחזות יוצאת הדופן של שני אלבומיה הראשונים של הלהקה ובעצם לשדרג את מעמדה.

      מלכתחילה, הלהקה הגדירה את סגנונה המוזיקלי ב-Twee, שם הקוד להרכבי אינדי-פופ עגמומיים עם טקסטים סמי-אינטלקטואליים ופזמונים מעובדים היטב לאו דווקא רק לגיטרה-בס-תופים. מקורות ההשראה המידיים של לוס קמפזינוס הם הרכבים נוסח אלו שבאוסף C86 והמוכרים יותר – בל וסבסטיאן. עם זאת קמפזינוס הם ללא ספק אגרסיביים יותר ובעיקר מכוונים גבוה יותר, בעיקר בהיבט הטקסטואלי: גארת' קמפזינוס מבריק לפחות כמו סטיבן מלקמוס של פייבמנט, אבל כששומעים שיר כמו "Songs About Your Girlfriend" או "Hello Sadness" מהאלבום חדש, נראה שמי שלוס קמפזינוס באמת היו רוצים לראות בטבלת ה"דומים ל" של מדריכים בסגנון All Music Guide הוא דווקא מוריסי, כפי שמדגים השיר הגדול ביותר שהוציאה הלהקה עד היום, "The Sea is A Good Place, to Think About The Future".

      מוריסי שינה את האופן שבו יוצרים מעבירים תחושה בשיר בזכות משחק מדויק להדהים בין הסיפור האישי למסר הכללי. מוריסי כתב במשפטים ארוכים-ארוכים את הביוגרפיה של מאות אלפי אנשים בגילאים שונים, כשהוא ממציא בעצם את דמות המיזנתרופ שחייבים לאהוב: הוא שונא בני אדם, אבל מסיבות מוצדקות לחלוטין ולכן אין ברירה אלא לחבק אותו.

      אלא שהאידיאולוגיה של מוריסי היתה האסטרטגיה, סגנון הכתיבה היה הטקטיקה שבגללה הוא ייזכר לנצח: מוריסי המציא טכניקה חדשה לומר כל כך הרבה משפטים פשוטים – "אני אוהב אותך", "אני רוצה למות" – בסגנון ייחודי שאיש לא הצליח לחקות מאז. דימוי אוטובוס הקומותיים מ-"There is A Light That Never Goes Out", סצנת המועדון ב-"How Soon is Now", משל הצפייה בטלוויזיה ב-"Shoplifters of The World" - כולם רגע מכונן בפופ ששילבו אלמנטים ספרותיים וגם קולנועים כדי ליצור פופ מוחץ לגמרי ומקורי לחלוטין.

      לכן, כמעט ואין דרך ליהנות מהמוזיקה של הסמיתס מבלי לרדת לעומקם של הטקסטים - וזהו בדיוק המקרה של לוס קמפזינוס. השפה של גארת' קמפזינוס היא מהניסיונות המוצלחים בודדים להתאים את סגנון הכתיבה של מוריסי למאה ה-21 מבלי לצאת ממנה בשן ועין. עולם הדימויים של לוס קמפזינוס צבעוני, חד, אסוציאטיבי, שנון ומפתיע. "The Sea is A Good Place to Think of The Future" מתחיל בסיפור על נערה אנורקטית שאיבדה את אמא שלה בגלל הרדמה כושלת בזמן ניתוח. ובדרך מסתבר שהמספר מאוהב בה והכל נעשה בדרך לים, והריח של המלח תוקף את האף ותחושות של חול מציפות את הגוף. סוף השיר הוא קתרזיס כל כך עמוק, שאין דרך להאזין לו בדריכות מבלי לבכות בסופו, בכי של רגיעה והשלמה עם העובדה שאם הים הוא המקום המושלם לחשוב בו על העתיד, לוס קמפזינוס הם הלהקה שצריך לשמוע בדרך לשם.

      כמו "The Sea is", גם "Hello Sadness" הוא ערימת סיפורים מרירה-שמחה שמצליחה ללכוד ברגע נדיר את קולו של דור בני ה-20 פלוס שמרוב אפשרויות לא יודעים מה לעשות עם עצמם. הוא בנוי מאנקדוטות מחייו של גארת', שמפורטות מצד אחד לפרטים קטנים ואינטימיים שלרוב לא עוברים את סף העריכה של שיר הפופ, אבל סנטימטר מהפופיות של ההרכב לא נעלם, מהפתיחה המצוינת של "By Your Hand" ועד רגע שיא כמו הסי-פארט של "Baby, I Got The Death Rattle".

      בקליפ הנהדר של שיר הנושא, נראים חברי הלהקה כשהם נגררים באופן אלים ומכוער למה שמתברר שהוא בסך הכל צילום פרומו שלהם. הם מגיעים לשם אחרי שהואבסו בפסטה משל היו אווזים, נגררו על הרצפה, אולצו לנקות חדר שהתמלא שוב ושוב בלכלוך ועוד. אפשר לפרש את הקליפ כמו שורת המחץ של השיר – "להתראות אומץ, שלום עצבות", כלומר הנה מגיעה עוד מנה של בעיטות, אכזבות, דם, יזע, דמעות. בראיון עבר, סיפר גארת' קמפזינוס כי עבודת הכתיבה שלו הפכה קלה יותר ויותר עם השנים, בגלל שהחל לכתוב על עצמו – ואת עצמו הוא מכיר טוב מכולם. היום, אחרי עוד אלבום מנצח של שירים ששולחים יד ישר לתוך הלב, אפשר לומר שכל מי שמחפש את הלהקה שהאור שלה לעולם אינו כבה צריך רק לשנות את שם המשפחה שלו.

      לוס קמפזינוס: אהבתם? ספרו לנו בפייסבוק