משפחה מלחיצה שמתכנסת לקראת חנוכה, שיקסע שנדרשה להתגייר, נטייה לידיישקעט ופרנויה מאנטישמיות. כל האלמנטים הללו מככבים ב"ג'ק וג'יל", הקומדיה החדשה בכיכובו של אדם סנדלר, והופכים אותו לסרט הכי יהודי שמציג כרגע באולמות הקולנוע המקומיים.
וכך, למרבה האירוניה, בשעה שמרבית הסרטים הטריים דוברי העברית מתנכרים לגמרי למורשתה של דת משה, דווקא מוצר הוליוודי זה מתגלה כמי שהיה יכול בנקל להשתלב בפסטיבל קולנוע יהודי. הוא עושה זאת דרך סיפור על במאי פרסומות עשיר מלוס אנג'לס שנאלץ לארח את תאומתו הזהה והבלתי נסבלת מהברונקס, שהיא התגלמותה של דמות היהודייה הניו-יורקית בשיא פולניותה. אחת שנכנסת להיסטריה מכל דבר, משוכנעת שסקייפ הוא מזימה אנטי-ציונית, ומאיימת לשבת לבד בחושך כדי לייסר את המצפון של סובביה. כתוצאה מזאת, מי שבא לסרט כדי להשתעשע מול מהתלה אסקפיסטית יקבל תזכורת מחרידה לכך שעליו למצוא כבר כעת את המפלט מארוחת ליל הסדר.
אם כך, בדומה לכמה מסרטיו הקודמים של אדם סנדלר וליצירות אמריקאיות רבות מן העת האחרונה, "ג'ק וג'יל" הוא בעצם דרמה/רכבת שדים משפחתית בתחפושת של קומדיה. זהו מהלך אמנותי שעבד היטב לא פעם, אבל במקרה זה אינו עולה יפה. כבר בשלב מוקדם של הצפייה, אפשר להבין מדוע הוא זוכה כרגע לציון ממוצע של 2.8 נקודות בלבד ב-IMDB, מוזכר כמועמד מוביל לראזי ובאופן חריג ביותר יחסית לקריירה של כוכבו, אף נכשל בקופות.
הסיבה העיקרית לכך ש"ג'ק וג'יל" אינו עובד היא שקודם כל, הוא פשוט לא מצחיק. אפשר להעריך את סנדלר על כך שלא התעצל ולקח על עצמו לעשות תפקיד כפול ולעטות איפור ובגדי נשים כדי לגלם הן את דמותו של האח והן את זו של תאומתו. אך במקום שבו גם קומיקאים פחות מוכשרים ממנו הצליחו בעבר, סנדלר נכשל ואינו משכיל לתעל את ההיפוך המגדרי לכיוונים משעשעים.
הדמות שסנדלר בונה מתגלה כגלופה שחוקה, מעיקה ובעיקר משעממת, שהמניירות שלה ממצות את עצמן כבר לאחר הופעתה הראשונה. חוץ מזה, הגרסה הנשית של הקומיקאי מצטיירת כדומה מדי לזו הגברית, מה שמוציא את העוקץ מן השטיק המרכזי של הסרט, מפני שבעצם אנחנו פשוט מקבלים כפול מאותו דבר.
חמור מכך, גם הציר שסביבו נסובה העלילה חורק כבר מתחילת הדרך. ובכן, מתברר כי האח הבמאי, שתמיד זילזל באחותו, מבין כי היא היחידה שיכולה לסייע לו לספק את רצונות לקוחותיו ולגייס את אל פצ'ינו להשתתף בפרסומת לדאנקן דונטס. כל זאת, מפני שהשחקן הוותיק התאהב משום מה בקלפטע הקשה מנשוא.
ניסיונות החיזור של פצ'ינו אחר ג'יל מאפשרים לסרט להשתעשע על חשבונות הפרסונה הקולנועית והדמות הציבורית של הכוכב המוחצן. הצרה היא שהקטעים הללו כתובים וגם יוצאים לפועל בצורה מאולצת וחיוורת, והאמת היא שמלכתחילה לא היתה דרך לעשותם טוב יותר, שכן הקונספט היה קלוקל מראשיתו. אין טעם להתבדח על הקריירה של השחקן, שכן היא ממילא כבר הפכה לבדיחה מזה זמן רב.
לו היתה נותרת לפאצ'ינו איזושהי מידה של כבוד אמנותי בשנים האחרונות, היה נוצר איזשהו אפקט אירוני בכך שהוא עושה מעצמו צחוק, אבל זה לא הרי לא כך הוא הופיע בשנים האחרונות בסרטים גרועים הרבה יותר מ"ג'ק וג'יל", ועוד כאלה שבניגוד אליו, היו מצחיקים בלי להתכוון לכך. אם מישהו רוצה לראות קומדיה בכיכובו של השחקן, הוא יכול פשוט לחפש את הדבר האמיתי ולצפות ב"יחצן במלכוד" או ב"ג'ילי", כך שגם בהיבט זה, אין ממש תוחלת ב"ג'ק וג'יל".
רמת ההומור בסרט נפגעת גם משימוש יתר בקלישאות וולגריות כך, למשל, מי שהמראה של אשה משלשלת כתוצאה מאוכל תאילנדי ב"חיים בהחלפה" פיתח אצלו תיאבון לפני כחודשיים, יוכל להשביע את רעבונו מול מחזה דומה ב"ג'ק וג'יל", רק שהפעם זה נגרם כתוצאה מצ'ימיצ'נגות מקסיקניות. בהקשר זה, סנדלר גם מתיימר לקשט את הסרט בכמה עקיצות שנונות וליברליות על חשבונם של מי שמתעמרים במהגרים היספנים, אך למעשה הוא בעצמו מציג אותם כאן בצורה גזענית להפליא, ומגרד כמה פאנצ'ים חלשים בעזרתם של סטריאוטיפים אתניים קלושים.
גם במישור הדרמטי הסרט אינו ממריא, וזאת אף שהיה לו פוטנציאל לכך. אחרי הכל, בין התאומים הזהים קיים מתח שהיה יכול להתפרץ בצורה מעניינת ולבוא על מקומו בשלום באופן מרגש. אבל כיוון שהסיפור בסרט כה מקושקש ומחופף, אין לזה הזדמנות להתרחש כהלכה. בכל מקרה, דמותה של ג'יל כה מעצבנת, עד שאנחנו לא חפצים לראות את ג'ק מתפייס עמה, אלא בעיקר מייחלים לכך שהיא תסתלק ותזכה להגשים את משאלתה הפולנית ולנוח בקבר.
בסיכומו של דבר, כדי לממש את הפוטנציאל שהיה בסרט, הן זה הדרמטי והן זה הקומי, נדמה כי היה על סנדלר לתת למישהו אחר או למישהי אחרת לגלם את ג'יל, וכן לזנוח לגמרי את קו העלילה של פצ'ינו. רצוי היה גם לתת נפח גדול יותר לקייטי הולמס, המגלמת כאן את רעייתו של הגיבור, נוצרייה שהמירה את דתה ליהדות. השחקנית הברונטית יפה וענוגה כאן מתמיד, אך הדמות שלה היא על תקן קישוט, והסרט משחית את זמנה לשווא כשם שהוא מבזבז כל נכס אחר שברשותו.
חמור מכל אלה, בסופה של הצפייה נוצרת התחושה ש"ג'ק וג'יל" בכלל לא היה סרט, כי אם פרסומת אחת ארוכה לדאנקן דונטס. נכון, הורגלנו כבר לתוכן שיווקי במוצרים הוליוודיים, אבל הפעם זה כבר עובר כל גבול: לא זו בלבד שרשת המאפים המתוקים מוזכרת ומוצגת שוב שוב לאורך הדרך ומככבת ברגעי השיא, אלא שנדמה כי העלילה כולה נתפרה למידותיה. התחושה היא שבדיוק באותה מידה, לו דווקא נייק היו תומכים בקומדיה, סנדלר בכלל היה מגלם מאמן אתלטיקה ואחותו היתה מתגלה כמי שמסייעת לו לגייס אצן מוכשר לנבחרת שלו.
מטריד עוד יותר לחשוב שלאור הצרות הכלכליות בתעשיית הקולנוע, הדומיננטיות השיווקית הזו רק תלך ותגדל. תהליך זה מן הסתם יפגע באיכות האמנותית של סרטים, ולעתים גם ייצור מצבים אבסורדיים, כפי שקורה עתה.
אחרי הכל, יהודי ככל שיהיה, ועד כמה שסנדלר והומור אמריקאי אהוב כאן, "ג'ק וג'יל" כלל אינו רלוונטי לציבור הישראלי, וזאת פשוט מפני שדאנקן דונטס סגרו מזמן את סניפיהם כאן. אם כך, הסרט שם על עצמו תחפושת כדי לספר בדיחות קרש ולמכור מוצר שלא קיים. תגידו עליו מה שתגידו, אבל בזאת הוא לפחות נאמן לפרנסיו ומשקף היטב את הכלומיות של החור בדונאט.
איזה סרטים של אדם סנדלר כן כדאי לראות?
איפה ומתי רואים את "ג'ק וג'יל"?